הילד הבית"רי: לזכרו של אופק אהרון ז"ל

"ליבו ונפשו של אופק היו צבועים בצבעיה של בית"ר ירושלים, הלא הם הצהוב והשחור", כך סיפר אלי אהרון, אביו של רס"ן אופק אהרון (28) שנהרג מירי יחד עם רס"ן איתמר אלחרר (26) לפני כשבוע, במהלך פעילות אבטחה, סמוך למחנה צה"ל בבקעת הירדן. 

כבר בשבוע שעבר הנציח המועדון את זכרו בדקת דומיה בשיתוף עם עירוני קרית שמונה, שנענתה לבקשה. היום, לפני המשחק מול הפועל תל אביב, נערך טקס, כאשר משפחתו של אופק עלתה לכר הדשא, על מנת לקבל את האהבה מהקהל הבית"רי בימים קשים אלה. משפחתו המורחבת, חבריו לצוות וגם חיילים מפלוגת אגוז הוזמנו למשחק והגיעו על מנת לכבד את זכרו. כמו כן, אוהדי הקבוצה פרסו שלט גדול שהוכן על ידם לזכרם ביציע המזרחי. 

אופק נולד באילת למשפחה ביתר"ית, כאשר אביו, אלי, הדביק אותו בחיידק הכדורגל בכלל, והבית"רי בפרט, כבר מגיל צעיר. הוריו רשמו אותו בגיל חמש לבית הספר לכדורגל בגן יבנה, ושם עשה את צעדיו הראשונים כשחקן כדורגל בקבוצת הילדים. 

אימו, אורית, מספרת על ילד טוב, שקט ומופנם, שאמנם היה קטן פיזית משאר חבריו בני גילו, אך בעל משמעת עצמית גבוהה ורצון מתמיד להיות הכי טוב שיש. קשה היה להתעלם מכישוריו של אופק כשחקן, ובשלב מאוחר יותר הוא עבר לקבוצת הנערים של מועדון ספורט אשדוד, שם צמח והתפתח עד גיל 16. 

במשפחה מספרים כי אופק רצה מאד לשחק בקבוצה האהובה שלו, בית"ר, אך עקב המרחק הגדול ממקום מגוריו, זה לא התאפשר. למרות זאת, הוא המשיך לעקוב, לאהוב ולתמוך בה בכל מאודו ולא היה מפספס אף הזדמנות לנסוע למשחקים יחד עם אביו. אופק הקפיד לקשט את חדרו מקיר לקיר בצבעי הצהוב והשחור של בית"ר. אחותו, דניאל, זוכרת איך אבא היה מרים את אופק בידיים, כילד קטן, כל הדרך לטדי, כאשר אופק תמיד היה מפציר בהם שהוא לא רוצה להגיע ברגע האחרון למשחק, משום שהוא רוצה לראות את השחקנים מתחממים על כר הדשא.

בשנתו האחרונה בתיכון, החליט אופק לפרוש מהכדורגל לטובת השקעה בלימודים, ובהמשך, בשביל הגיוס לצה"ל, כאשר מטרתו הייתה לתרום למען המדינה בתפקיד משמעותי. מי שדרבנה אותו והכניסה בו את התשוקה לשירות קרבי, הייתה אחותו הגדולה, גלי, ששירתה בעצמה כלוחמת במג"ב. מאותו הרגע, מספרים במשפחתו, אופק נכנס לטירוף של אימונים והכנות לקראת הגיבושים. כזה היה אופק. כאשר עשה משהו, עשה אותו עד הסוף ובצורה הטובה ביותר. 

אימו, אורית, מספרת כי תמיד דיבר על בית"ר בהערצה, גם בתקופות הכי מורכבות שלה, כאב את כאבה, ותמיד היה אומר לה כי "יש שני דברים שלא מחליפים לעולם – אמא וקבוצת כדורגל". יחד עם זאת ידע לכבד את חבריו שאהדו קבוצות אחרות וכך יצרו ביניהם שפה משותפת ומכבדת, בנושא האהבה שלהם לכדורגל. 

אופק ז"ל היה מפקד וקצין נערץ בסיירת אגוז, שגם נלחם "במבצע צוק איתן", אך הוא לעולם לא הניח בצד את אהבתו הנצחית לבית"ר. שני חבריו הטובים בסיירת, גיא ואפרים, עשו איתו את כל הדרך מהטירונות ועד העלייה למסלול. הם מספרים שהתפקיד הראשון שאופק קיבל בסיירת היה מפקד חוד, ולא בכדי. תכונות המנהיגות, החריצות והרצינות שהיו בו, בנוסף לירידה לפרטים הכי קטנים, והכל, תמיד, עם חיוך רחב על הפנים, הן אלו שזיכו אותו בתפקיד. "כל מה שאופק עשה, עשה בצורה מושלמת" , הם אומרים, "היה אפשר לראות אצלו בעיניים את עוצמת המוטיבציה שסחפה אחריו את כולם". 

גם כאשר היציאות של אופק מהצבא לא היו רבות, הוא השתדל בכל הזדמנות שהייתה לו להגיע למשחקים. סיפור קטן הממחיש בצורה מדויקת את דמותו של אופק: באחד מלילות הניווטים בהכשרה, כאשר הוא ניווט לבדו בהרים, בחושך ובקור, היה חייב לדעת מה התוצאה במשחק של בית"ר. בשביל לברר, הוא עלה בקשר מול הסמל (משהו שלא נהוג לעשות) ושאל: "בן עזרא, כמה כמה בית"ר?" והסמל ענה לו: "1:1". זה מה שנתן לאופק את הכוח להמשיך בניווט ולסיים אותו בהצלחה. 

אופק הקפיד לעשות הכל לפי הכללים בצבא, אולם ברגע שזה נגע לבית"ר, האהבה הכי גדולה שלו, הכל זז לרגע הצידה והוא שבר את כל המוסכמות ופעל מהרגש. אלו למעשה, שתי האהבות הגדולות שהיו לאופק. אהבה גדולה למדינה, והרצון לשרת אותה בשיא הכוח, וכמובן החיבור הפנימי לבית"ר ירושלים. 

אופק היה שותף להצלחות במבצעים רבים שהיחידה עשתה בתקופה האחרונה, ממש בחודשים האחרונים, וקיבל על כך שבחים רבים מכל הדרגים הפיקודיים, כולל ממפקד פיקוד צפון שאמר "הרבה בזכותו, תושבי הצפון יזכו להמון שקט בשנים הבאות". 

אופק ז"ל היה מחובר לבית"ר ירושלים בכל נשמתו, לא פחות מאשר החיבור החזק שלו לעם ולארץ. דמותו של אופק ממשיכה ללוות אותנו בכל רגע ורגע, והיא מחוברת בצורה ישירה לרוח הביתר"ית הפועמת בירושלים. הנהלת הקבוצה, השחקנים, האוהדים וכל בית ישראל אוהבים, מחבקים, תומכים, ומשתתפים בצערכם.

יהי זכרם ברוך.