לנצח, אחים

אחים. ספק אם יש קשר יותר חזק מזה. אלה שגדלו יחד אל תוך החיים, יצרו חברויות וקירבה, שפה משלהם, חוויות משלהם, ורגעים קטנים וגדולים שיישארו איתם עד היום האחרון.

השבעה באוקטובר השאיר אלפי משפחות ואחים ללא היקרים שלהם, שנשארו רק בדמות זיכרון תמידי. כל רגע שהיה סתמי הופך להיות עוצמתי. כל נשימה היא תזכורת חיה למי שיישאר צעיר ולא יגדל לצידו.

המילים חותכות וכואבות, אבל הזיכרון שלהם הוא המורשת. שמונה אחים כותבים לנופלים ולנרצחים, האוהדים שלנו.

"מזהה את ההקפצות של הכדור שלו מתחילת הרחוב": עדן מנציחה את אחי הקטן, רועי דאוי ז"ל

רועי.

אני מכירה כל צלקת בגוף שלו. יודעת בדיוק באיזה אצבע נשרה לו הציפורן. צוחקת עליו שהוא שונא טיקטים של בגדים. וגם תפרים של גרביים. הוא מת על האליקס שלו והתבאס שהיה צריך להוריד את השיער בצבא.
הוא כמעט ולא לובש שחור. ויש לו סטייל יחודי. תמיד חם לו. צריך להכריח אותו לשים מעיל או סוודר. גם בחורף וביום גשום הוא הולך עם כפכפים. יעני – טבע נאות.

הוא ישן כל השנה עם מזגן על 16 מעלות. אבל גם עם פוך. ככה זה ירושלמים – פוך כל השנה. גם כשהוא מזיע למות הוא אף פעם לא מסריח. אני אוהבת להעביר את היד שלי על הראש שלו אחרי שהוא מסתפר.
יש לו שיער נעים ורך. הוא שוכח את המפתח של הבית בתוך הדלת מיליון פעם. או יותר גרוע- הוא שוכח את הבית פתוח.

אני מזהה את ההקפצות של הכדור שלו מתחילת הרחוב ויודעת שהוא בדרך חזרה לבית. הוא אוהב לאכול (כמוני). שונא קינוחים פרווה (כמוני). והוא מת על הבית (כמוני).

הוא יותר קליל ממני.

לא לוקח ללב, לא מדבר לשון הרע ותמיד דן לכף זכות (איך אפשר אלוהים??) הוא יותר קטן ממני אבל כבר שלוש שנים שואלים אותי: איך זה לאבד אח גדול?!
(״קטן גברת! קטן!!!!״) אבל בתכלס עשה לי בית ספר (עד היום).

וחוץ מלנהוג הוא יותר טוב ממני בהכל. הוא לא מושלם – וזה מה שיפה בו. כי אם הוא היה מושלם- לא היה נותר לי אפילו למה להתגעגע.

"כבר לא שולחת לך הודעה בטעות": מיטב מנציחה את אחותה הקטנה, קארין ז'ורנו ז"ל

שלוש שנים זה כבר זמן בעייתי.

בשנה הראשונה כולם יודעים שאת שבורה. אף אחד לא מצפה ממך לכלום. בשנה השנייה עוד מותר להגיד “זה עדיין טרי”.

אבל שלוש שנים? שלוש שנים כבר נשמע כמו פרק זמן.

כאילו משהו היה אמור לקרות בזמן הזה. כאילו הייתי אמורה להתרגל. כאילו המוח והלב שלי היו אמורים סוף סוף להיפגש ולהסכים על העובדה שאת לא כאן. והם לא. אבל, גם אי אפשר להגיד שאני בדיוק באותו המקום.
כי אני לא.

וזה אולי החלק שאני הכי מפחדת או מתקשה להגיד. אני מתרגלת. לא לזה שאת מתה. לזה שאת לא פה. ויש הבדל.

אני כבר לא שולחת לך הודעה בטעות. אני כבר לא מרימה טלפון לפני שהמוח עוצר אותי. אני כבר לא קוראת לך לשטוף כלים במקומי אצל אמא. אני כבר יודעת בדיוק באילו רגעים יהיה לי קשה. אני יודעת איזה שיר להעביר כדי שלא יכאיב. איזה בגד לא למדוד. איזה תאריך לסמן מראש בלב.

בניתי לעצמי חיים בעולם שאין בו אותך. ואני שונאת את המשפט הזה. כי רציתי להאמין שהדבר הכי נורא שיכול לקרות הוא לאבד אותך. אבל יש משהו נורא אחר שקורה אחר כך:
לגלות שאני מסוגלת לחיות גם אחרי שאיבדתי אותך.

שהעולם לא נעצר באמת, השמש ממשיכה לזרוח, הילדים גדלים, אני עובדת, אני צוחקת, אני מתאהבת בדברים חדשים, אני עושה תוכניות לשנה הבאה ואולי גם לזאת שאחריה…
ואני לפעמים אפילו לא מרגישה אשמה על זה.

ואז אני מרגישה אשמה על זה שאני לא מרגישה אשמה.

איזה מוח דפוק יש לשכול!

לפעמים, אני חושבת על זה שאם היית נכנסת עכשיו בדלת, הייתי צריכה לעדכן אותך על כל שלוש השנים שעברו. וזה מצחיק לחשוב עלייך יושבת ומקשיבה שלוש שנים ברצף, כי אין סיכוי שהיה לך קשב לזה.
אבל באמת ? היית אוהבת את מי שנהייתי? היית מסתדרת עם האנשים שנכנסו לי לחיים? היית צוחקת על הבחירות שלי? על מה מהדברים היית אומרת לי: “מה נסגר איתך?”.

זו מחשבה שאני לא מצליחה לעכל: שהאדם שאני מכירה מהרגע שנולד, מפספס כבר שלוש שנים של מי שאני הופכת להיות.
את נשארת בת 23.
וזה דבר כל כך מוזר.

כי פעם היית אחותי הקטנה, ועכשיו ככל שעובר הזמן, הפער בינינו רק גדל. אני ממשיכה להתבגר ואת לא. יום אחד אני אהיה בת 40 ואת עדיין תהיי בת 23.
יום אחד הילדים שלי יהיו יותר גדולים ממה שאת היית. איך דבר כזה אמור להיכנס לראש וללב ?
את אמורה לגדול איתי. להשתנות. להתבגר. להסתבך. להתאהב. להיפרד. להיות אמא. להפתיע אותי.
ובמקום זה, הזמן שלי זז ומתקדם, והזמן שלך, נשאר במקום.

אז אולי זאת המשימה שלי עכשיו, להמשיך לזוז, ובכל זאת לא להשאיר אותך מאחור. לקחת אותך איתי לכל הגרסאות שעוד אהיה, גם לאלה שלעולם לא תכירי.
ולהמשיך לספר אותך, כדי שלא משנה כמה זמן יעבור, את לא תישארי רק בת 23 ולא תישארי רק בתמונות.

"כמה פעמים אני מדמיין שאת במטבח אוכלת שניצלים של אמא": אביב מנציח את אחותו התאומה, אדר בן סימון ז"ל

3 שנים אדרי.

מה זה 3 שנים? לא חושב שאני אבין מתישהו את המשמעות של השנים שעברו ואת אלה שעוד לפנינו.

אדר, אני רוצה לספר לך קצת איך אני מתמודד פה, ואיך החיים שלי נראים כבר 3 שנים.

יש ימים שאני מרגיש שאני צריך לבכות ולהתפרק, אז אני בוכה ומתפרק. יש ימים שאני מוצא סיבות לצחוק ולשמוח ואני מאפשר לעצמי לצחוק ולשמוח.

כשאני מרגיש שחסרה מילה טובה ומצחיקה בארוחת שישי, כזאת שתצליח להרים את כולם, אני זורק אותה לאוויר. הכל על פניו ממשיך, אבל כלום לא ממשיך.

אדר, מעטים מאוד האנשים שיודעים מה אני עובר בפנים. את הרי מכירה אותי שנים. אני לא אדם שמדבר, לא אדם שמשתף ובטח לא כזה שחושף חולשות וכאב.

את יודעת אדר – כמה פעמים אני מדמיין שאני נכנס הביתה, ואת יושבת במטבח עם רגל על הכיסא ואוכלת שניצלים של אמא? ככה פשוט כמו שהיית רגילה כשהחיים שלנו היו רגילים. המחשבות עליך זה הדבר שמחזיק אותי כאן על פני האדמה. אבל המחשבות האלה יכולות גם לפרק אותי לאלף שברים. .

הבטחתי לך לפני 3 שנים שכל העולם ידע מי את. אדר, חשוב לי שתדעי שאני רז ושחף נמשיך לעשות הכל כדי להנציח אותך בכל דרך אפשרית. נמשיך לעמוד מאחורי אמא ואבא ונמשיך להיות ביחד תמיד. אני אוהב אותך אדר, אני צריך אותך כל כך. אני יודע שאת שומעת.

אז יש לי בקשה אחרונה ממך, שרק תמשיכי לתת לי את הסימנים שאת פה איתי. תמשיכי להישאר על הכתף שלי ללחוש לי ולכוון אותי בצורה הטובה ביותר, איך להמשיך מכאן.

אני אוהב אותך.

ליאור מנציח את אחותו הקטנה, שיראל פור ז"ל

שיראלי שלי, שלוש שנים עברו מאז אותה שבת השחורה, שלוש שנים של מלחמה יום יומית על לחיות את החיים עם החור הענק הזה בלב, עם הכאב הגדול ועם הגעגוע שאף פעם לא נגמר.

דווקא היום אני רוצה לחזור לאותה שבת. לשיחה שלי איתך. כדי שאנשים יבינו מי את שיראל וכמה היית כל כך גדולה ביום הזה, כמה חיים הצלת באותה השבת, כמה קור רוח יש לך, כמה לא פחדת מכלום ופשוט פעלת תוך כדי שיש מחבלים סביבך ונופלים טילים סביבך ובתוך כל הבלאגן הזה שאת יודעת שאלו הרגעים האחרונים שלך.

את הרגעת אותנו, את רשמת לי שאת לא יכולה לדבר כי את בחרת להילחם, את רשמת לי שהכל בסדר ואת מוגנת ברמות בזמן שזורקים לך רימונים לתוך החמ״ל. את שואלת אותי בהודעה איך אנחנו, אתם כולכם בסדר? בזמן שיש מחבלים לידך, איפה הגיוני דבר כזה? את הרגעת אותנו כל כך כי את ידעת גם ברגע הזה שאם תראי לנו טיפה של לחץ, טיפה שמשהו לא בסדר אז אבא, אמא, נתנאל, ברק וליאור היו יוצאים אלייך וכנראה שגם אנחנו לא היינו חוזרים. את ידעת מה להגיד כדי להציל לנו את החיים, את פשוט הצלת לנו את החיים.

תוך כדי זה פעלת להציל חיים של עוד מאות אנשים במדינה שלך שכל כך אהבת, את פעלת בצורה יוצאת דופן להוציא דיווחים, להכווין כוחות ואת הראית מה זה להילחם על הבית, את וכל בנות מוצב נחל עוז.

אני אוהב אותך אחות קטנה שלי ומתגעגע אלייך יותר מידי.

"לא מפסיקים להתגעגע": נועם מנציח את אחיו התאום, טל לוי ז"ל

טלטול.

שלוש שנים עברו מאז שנפלת, ואנחנו לא מפסיקים להתגעגע.

מתגעגע לדברים הקטנים שהיינו עושים ביחד. אם זה לצאת לאכול ביחד או סתם לראות כדורגל בחדר. שני דברים לימדת אותי. הראשון תהיה טוב ותכבד כל אדם, והשני תתן בלי לקבל תמורה בחזרה. אלו שני דברים שאני אקח איתי להמשך הדרך.

רציתי להגיד לך תודה על מי שהיית בשבילי, על מי שהיית בשבילנו. למשפחה, לחברים, ולחיילים. אח עוזר תומך, מצחיק , ומקשיב

אוהב אותך ומתגעגע המון

"העולם הפסיד": נעם מנציחה את אחיה הקטן, רון יהודאי ז"ל

מכירים את זה שכשקורה לכם משהו מפחיד או כשאתם נבהלים אז נהיה לכם חם בבטן? תחושה כזאת שלוקח לגוף כמה רגעים לצאת מההבנה שהוא לא בסכנה. זה קורה לי לא מעט. ובכל פעם זה שולח אותי לטריגר של חוסר האונים שאחי הקטן היה נתון בו.

כשהוא מסתתר, שומע אין סוף יריות מסביבו , פיצוצים , עשן מכל פינה ומבין שכל שניה יכולה להיות השניה האחרונה בחייו.
אין לי מושג איך הוא הצליח להחזיק אמונה כל כך חזקה בתוך החוסר אונים.
לשדר לנו שהוא בסדר. בזמן, שהוא בסכנה הכי גדולה בחייו.

כמעט 6 שעות שהוא יושב בתוך מכולת אשפה, מפוחד, תשוש, אחרי בריחה ממושכת מהכביש. אחרי שכבר ירו לעברו. לא זז, בדממה, מתפלל, מקים חמ״ל תחת שקיות אשפה
מסמס לכל הקשרים שיש לו.

מתקשר למשטרה, מדבר עם אלוהים, מתחנן בנשמתו לצאת מהתופת שהוא נתון בה. מבלי יכולת לעשות כלוםםם.

חם לו מידי. כל האיברים כבר רדומים מחוסר תזוזה. מסתכל לשמיים, ממתין לנופף לעזרה אך לא עובר שום מסוק. שום מטוס.

מחכה, מחכה, מחכה ומחכה ומחכה ומחכה שיגיעו.
ובזמן הזה, הבהלה הזאת בגוף בכל שנייה בגוף שלו.
יריות מסביבו על המכולה, מסביב למכולה

צרחותת, אימההה. תסריט שהשטן לא ברא !!!!!

אני מתוסכלת בכל יום מחדש שלא הייתה לי את הדרך להציל אותו , לשמור עליו, להגיע אליו , להוציא אותו מהסכנה. להוציא אותו מהבהלה, להוציא אותו מהמכולה, להוציא אותו.
לעטוף אותו. לחבק אותו. לומר לו שזהו, שהסכנה הגדולה מאחוריו. לעזור לו להתחיל לחיות חיים חדשים. להמשיך להיות אחותו הגדולה.

העולם הפסיד. אני כל כך מצטערת. אני כל כך מתביישת. אני כל כך כועסת. כל כך!!
נתנו לזה לקרות. שאף אחד לא יספר לי סיפור אחר, כי אני לא אאמין.
לעולם.
אני אוהבת אותך אחי הקטן שלי.

עד אחרי הנצח נצחים. אתה תמיד איתי. בכל נשימה. בכל צעד. בכל החלטה. מבטיחה להמשיך לשמור כמו שמקרוב ככה גם מהכי רחוק שקיים.
לקיים את הצוואה הלא כתובה שלך.

לעולמים אהיה הקול שלך. זה שלא יכולת לזעוק כי ניסית לשרוד. אתה המת הכי חי שיש. הלב שלי גמור. מפורק. שבור.

בחיים לא אעכל. לא אבין.

"למה לא הייתי שם?": יעקב מנציח את אחיו הקטן, אריאל צים ז"ל

בשבוע הראשון אחרי שאחי הקטן, אריאל, הלך מאיתנו, הייתי עסוק המון בהגדרות. בלנסות למצוא את המונחים הנכונים כדי להתמודד עם הדבר הנורא שקרה לנו. את המילים הנכונות עבורי אבל גם עבור הקהילה והחברים שבאו לנחם אותנו. כדי להיות בסדר גם עם עצמי וגם איתם. כי מסתבר שברגע האמת, אין מילון מושגים מוכן שינחה מה אומרים ואיך מתמודדים.

שמעתי מאנשים קרובים שאריאל הקריב את עצמו למען המדינה. שהוא הלך כדי שעם ישראל יוכל להמשיך לגדול. שהשם ייקום דמו. שאני צריך להיות חזק.
אני לא מאמין במונחים האלו. אני לא מאמין בקלישאות של מוות.

אני מניח שמה שניסיתי לעשות אז, זה למצוא את הלמה שלי. למה שזה יקרה לנו. למה שזה יקרה לי. למה בגיל כזה צעיר. למה דווקא שם במקום שכוח האל שהוא רצועת עזה. עוד לא מצאתי את הלמה שלי. ברוב הימים אני לא באמת מבין שזה מה שקרה. ובאמת שניסיתי.

קפיצה ללפני כמעט שנה, ב-15 בדצמבר 2023. אריאל בדיוק יצא הביתה מהלחימה הקשה ברצועה. הוא פספס רק בכמה ימים את יום ההולדת ה-20 שלו, אז כפיצוי החברים שלו הגיעו אלינו הביתה. הם התיישבו סביב שולחן ערוך יפה בסלון שלנו והדליקו יחד עם אריאל נרות שאייתו 20 מעל עוגה עגולה וכתומה.

אני לצערי לא הייתי שם לחגוג איתו. במקום זה קיבלתי תמונה בקבוצה המשפחתית. בדיעבד – אני מרגיש שחסרתי בהרבה רגעים. רגעים שקשה שלא לשאול באיחור, ״למה לא הייתי שם?״, למה לא חוויתי את זה איתו, האם יכולתי להיות יותר. גם לזה אין לי תשובה. בסוף, החיים חזקים מהכל ואת הרגעים שאיבדתי ואיבדנו כבר לא ניתן להחזיר.

אריאל לחם. לחימה קשה ומסובכת ושוחקת. לחימה שמעלה שאלות ודורשת רוח אנושית אדירה מכל אחד ואחד. לחימה שדורשת להתנתק כמעט לחלוטין מהיום יום, לעזוב את המשפחה, אבל גם לסבול ולהיעז כדי להבטיח את העתיד שלנו פה.

אין רגע שעבר מאז ה-10 במאי הארור ההוא, שלא קיוויתי שהמלחמה הזאת תיגמר. שאף משפחה לא תצטרך לחוות את מה שחווינו. אבל המלחמה עדיין פה. ומיום ליום הצורך של הדור שלי ושל הדורות הבאים להבטיח שמעולם לא נצטרך להידרש ולחוות את זוועות המלחמה על אדמתינו רק גדלה.

יש לנו אחריות ויש לנו כוח. עלינו מוטלת הדרישה כדי שלא נחווה יום כיפורים נוסף וגם לא שבעה באוקטובר נוסף. אני עוד לא יודע איך. אבל זה עלינו. כי החיים חזקים מהכל ואת מה שאבד לא ניתן להשיב. עוד יגיע הרגע שלנו לתקן.