טלמו דה אנדרס: "אני מגיע לעבוד רק במקומות עם תשוקה"

"מהר, מהר, קדימה", הם רק חלק מהמילים שאפשר לשמוע את מאמן הכושר שלנו, טלמו דה אנדרס, מדבר באופן שוטף במתחם האימונים בבית וגן. טלמו, שנחשב לאדם אין ספק שהוא גם אחד השינויים הגדולים ביותר שהתרחשו בבית וגן בשנה האחרונה. אנחנו מביאים כאן את הריאיון שפורסם היום ב"ידיעות ירושלים", גם לגולשי האתר הרשמי שלנו. אנחנו מאוהבים בו כבר חצי שנה, הגיע הזמן שגם אתם תכירו אותו.

טלמו דה-אנדרס, מאמן הכושר הספרדי של בית"ר, נקרא על שמו של טלמו סארה, מלך השערים של כל הזמנים בליגה הספרדית (החזיק בתואר עד 2014 ואז שיאו, 251 שערי ליגה, נשבר על ידי ליאו מסי). "סבא שלי היה אוהד שרוף של אתלטיקו בילבאו וסארה היה הכוכב שלהם" מספר מאמן הכושר.

"כשנולדתי הוא ביקש שיקראו לי טלמו על שמו". דה־אנדרס ניסה את מזלו ככדורגלן בליגה השנייה בקבוצת טורלבגו הקטנה. קשר מספר 10, עם המון חוכמת משחק אבל לא מעבר לזה. בגיל 21 הבין שלא ייצא ממנו אמיליו בוטרגניו הבא, אז הוא הלך ללמוד אימון כושר. בדיעבד החלטה זו התבררה כהכי נבונה של חייו, כי שם גם הכיר את אשתו לעתיד, מאמנת כושר בזכות עצמה שנמצאת על הקו סנטנדר-ירושלים ומגיעה לכאן אחת לחודש לשהות לצד בעלה.

זו הפעם הראשונה שדה־אנדרס נחשף בכלי תקשורת ישראלי כלשהו לקהל הרחב. הוא עתיר ניסיון ומאמן כושר מוערך ברחבי העולם, עם רזומה שכולל את אריס סלוניקי היוונית, שנה נוספת בפרו, וכמובן כמה שנים טובות במולדת הספרדית בקורדובה, אקסטרמדורה, לאס פלמאס ומרידה. "במרידה הייתי מאמן הכושר של עידן טל ומוטי קקון. שם גם נחשפתי לכדורגלן הישראלי. אני מתגורר בסנטנדר, ושם הכרתי גם את יוסי בניון. בניון ועידן טל, הם שני שחקנים שצריכים להיות המודל של הכדורגלן הישראלי. שני אנשים שלא חששו אף פעם ללכת עד קצה גבול היכולת המנטלית שלהם, שהיתה להם אמונה עצמית וביטחון שהם יכולים להגיע הכי רחוק שאפשר אם רק יעבדו קשה. אם היתה לכדורגלנים הישראלים ככלל האמונה הזו, הכדורגל הישראלי היה מגיע רחוק".

דווקא לא נראה לי שהכדורגלן הישראלי סובל מחוסר ביטחון.
"תעשה את האבחנה. כדורגלנים ישראלים כלפי חוץ מסתובבים כאילו הם אלופי העולם. הבעיה שכשזה מגיע למגרש הם לא באמת מאמינים בעצמם. הם לא מציבים רף גבוה. הם מגיעים לנקודה מסוימת וחושבים שעכשיו אפשר לנוח. כאן העסק מתחיל להיהרס. תראה אותנו בבית"ר. פתחנו את העונה רע מאוד, אבל הנחת העבודה היתה שאנחנו יכולים להפוך את העונה הזו לחלומית בשני תנאים: אם לא נפסיק להזיע ולקרוע את עצמנו ואם נאמין בראש שאף אחד לא יכול לעצור אותנו. לא הלחץ, לא הציפיות, לא היריבות, לא פציעות של שחקני מפתח. ברגע שזה נקלט בסיסטם של השחקנים, אתם רואים קבוצה שהיא חלק מצמרת הכדורגל בארץ".

ההגעה של דה־אנדרס לבית"ר נולדה משיחת טלפון עם בניון, שביקש להסביר לו על הפרויקט והתפקיד החדש שלו בבית"ר. "ברגע שפיגורה כמו יוסי מדבר איתך אתה מבין שאתה הולך לקראת משהו רציני. הטלפון הבא שלי היה לגוסטבו קרנקו (לשעבר קשר אגדי בהפועל ירושלים; ש"א). גוסטבו אמר לי שבית"ר זו קבוצה שיש לה אוהדים בכל מקום בישראל, שכל מי שמתעסק בכדורגל חייב לעצמו להגיע לשם ושאקפוץ על זה בשתי ידיים. אני מסתובב בכל העולם במסגרת העבודה שלי. אני מגיע רק למקומות שמראש אפשר לסמן שיש בהם אתגר ויש בהם תשוקה. בגלל זה בית"ר מאוד מזכירה לי את אריס סלוניקי היוונית. זה הקסם של הכדורגל".

הכרת את רוני לוי?
"בסלוניקי, שם כאמור עבדתי, מכירים מקרוב את הכדורגל הקפריסאי, ויש המון מעברים בין הליגה היוונית לליגה הקפריסאית. שאלתי אנשים על רוני, ושמעתי רק שזו חוויה לעבוד לצידו, שכל מי שעבד בשיתוף פעולה איתו, אם זה שחקנים, עוזרי מאמן או מאמני כושר, רק השתדרג. כשדיברנו בטלפון הבנתי את מידת העומק והרצינות שלו. היום, בדיעבד, אני יכול להגיד לך בפה מלא, ויש לי ניסיון: רוני לוי יכול לעבוד בכל מועדון באירופה. אני לא אמור לדבר עליו, בכל זאת, הוא המאמן ואני מאמן כושר, אבל אני בא מהכדורגל הספרדי, שזו הקצפת של אירופה, ורוני יכול להתגאות בידע ובמקצועיות שלו ולהתפתח למקומות גדולים מאוד".

הוא בן 50, אב לבן ובת. בנו בן ה־18 לומד רפואה במדריד, בתו בת ה־15 תיכוניסטית. חלק גדול מההצלחה של בית"ר העונה הוא היכולת שלו לסחוט את המיץ של שחקני בית"ר עד תומו מבחינה פיזית ועדיין בסגל קצר מאוד, לדאוג שכולם על פי רוב יעמדו לרשות המאמן. "בממוצע אנחנו משחקים שבעה משחקים ב־28 ימים, וזה המון", הוא מסביר. "בכל הליגות החודשים דצמבר וינואר הם חודשים עם יותר פציעות מהרגיל. לשמחתי, רוב הפגיעות של השחקנים הם בשרירים, כלומר זה סימן שאנשים עובדים בקצב גבוה. אנחנו מנסים להלך על הגבול הדק שבין עבודה בלתי מתפשרת למינימום פציעות ודי מצליחים, אף על פי שפציעות תמיד היו ויהיו חלק מהמשחק".

הסיפור המדהים של דה־אנדרס הוא השליטה האבסולוטית שלו בשפות. הוא דובר יוונית בזכות הקדנציה באריס ומבין, לגמרי, עברית. "יש לי תוכנה מיוחדת בטלפון הסלולרי שאיתה אני לומד שפות. עברית שפה קשה מאוד, ואחרי חודשיים שבהם הקדשתי שעה ביום כדי ללמוד אותה התייאשתי. בסוף החלטתי שכמו שאני מציב לשחקנים יעדים שנראים בלתי אפשריים והם עומדים בהם, גם אני אלמד עברית. עכשיו אני כבר מבין הכל, ואני מקווה שבקרוב גם אצליח לדבר באופן שוטף".

דה־אנדרס, שמחתים דרכון כאמור כל שנה כמעט, היה שמח להישאר פה כמה שיותר. "אני רוצה שיזכרו אותי בבית"ר בעוד כמה שנים כמי שהיה שותף לתארים והצלחות. אני יודע כמה זה בוער אצל רוני לוי, בניון ומשה חוגג. אני נהנה פה מכל רגע ורוצה להיות חלק מהתהליך הזה שבו בית"ר קפצה מדרגה אחת להיות קבוצת צמרת והשלימה את המשימה והפכה להיות קבוצה שזוכה בתארים".

רק דבר אחד, הוא אומר, מוזר לו, וזה חוסר היכולת להרגיש אהדה אמיתית למועדון כדורגל. "אנחנו משפחה של אוהדים שרופים של בילבאו. בשנה הראשונה שלי כמאמן כושר הייתי עוזר מאמן של קבוצה בשם ברחוס. שיחקנו נגד בילבאו ב' בליגה השנייה, ולא האמנתי שאני כל כך רוצה לנצח את המשחק הזה. שנה אחרי, בליגה הראשונה כעוזר מאמן אקסטרמדורה, עשינו 0:0 בסן ממס, האצטדיון הביתי של בילבאו, והפסדנו להם 3:1 בבית. מאז המקרים היחידים שבהם אני שמח או עצוב מכדורגל זה כשהקבוצה שלי מנצחת או מפסידה, ומזל שסבא שלי לא יקרא את הכתבה הזו".