האיש וה"היבה": אלי אוחנה חוגג 57, אנחנו חוגגים את המהפך

אלי אוחנה הוא לא שחקן כדורגל ואיש כדורגל. כלומר הוא לא רק. כמו בית"ר ירושלים, שהיא לא מועדון רק כדורגל, אלא אירוע חברתי אחד שלם וסמל, גם אלי אוחנה הוא קודם כל סמל חברתי.

יש הרבה כדורגלנים גדולים בישראל, חלקם, יהיו מי שיגידו, אפילו יותר מוכשרים ממנו, אבל אין אף אחד שהשפיע חברתית על כל כך הרבה אנשים. גם ספורטיבית כמובן, כי מה שהוא עשה על המגרש היה בלתי נתפס, אבל הרבה יותר חברתית, כי בית"ר כפי שאמרנו, זאת לא (רק) קבוצת כדורגל.

אלי היה הראשון שמלבד כישרון נדיר, העז לעשות מה שרבים מהבית"רים לא העזו לעשות מעולם – לשלוף אצבע, להגיד לצד השני: אנחנו לא פחות מוכשרים מכם, לא פחות טובים מכם ולא צריכים מכם טובות, ועל הדרך – ניקח לבד את מה ששייך לנו. ו"מה ששייך לנו", זה גם אליפות וגביע ושער מופלא נגד אוסטרליה וגם מעמד חברתי שכל מי שטיפה הרגיש שפוף ומבוייש בחברה הישראלית, יכול להזדהות איתו.

זאת הסיבה שבית"ר מושכת אליה את כל מי שרק מרגיש קצת אאוטסיידר. היכולת של הקבוצה הזאת, המרגשת בעולם והחשובה בישראל, לקלוט את כל הצבעים, המינים, הדעות והשגעונות. ואוחנה היה ועודנו המגנט שחיבר ומחבר אליו את כולם.

 
לאוחנה יש הילה שקשה להסביר במילים. במרוקאית קוראים לזה 'היבה', סוג של הילה ששמורה לגדולים באמת, כאלה שלא צריכים לדבר בשביל לפזר את הקסם או ההרתעה שלהם. בגין ז"ל היה כזה. אריה דרעי הוא כזה גם. גם נתניהו. מראדונה היה כזה. מסי, למשל, לא. מסי הוא שחקן כדורגל נדיר, אבל אין לו 'היבה'.
לאוחנה יש.

התאהבתי באיש כשהייתי בן 7. עונת 84׳ המפוארת שהסתיימה במפח נפש ובשבועת אמונים שעד שלא נביא את מה ששלנו, לא נהיה בשורה הראשונה. מאז אני עוקב אחריו, מרחוק וביציע. אליפויות, גביעים, משפחה (הבן שלו תום נולד ב14/9- עזבו זאת שריטה אישית שלי…) ואולי הכי חשוב- העונה בליגה הארצית, אז הליגה השניה בישראל.

זקן עבות, של רוק סטאר אמיתי, שיער עורף מתפזר, כמה שומרים קשוחים עליו בכל משחק על מגרשים שמשמשים למרעה של פרות, אלי הציל אותנו מגוב ריקבון ועפר והעלה אותנו ליגה. לאחר המשחק האחרון נגד טבריה באותה עונה הוא אמר משפט אוחנאי מצוי:  "בית"ר לא יכולה להיות עוד קבוצה בליגה הלאומית, בית"ר צריכה להיות דומיננטית ובצמרת". כך, שניה לאחר שבקושי עלינו ליגה, עם אריות כדורגל כמו מכבי תל אביב האימתנית והפועל של ההסתדרות ומכבי חיפה של יענקלה שחר, אוחנה לא דפק חשבון והרים לנו ראש. שנה בדיוק לאחר מכן  לקחנו אליפות בלתי נתפסת בעונה שכנראה הייתה החשובה בתולדותינו והבהירה – אנחנו כאן כדי להישאר לנצח.

 
אני יודע בכל ליבי ונפשי שכשאוחנה בסביבה וגם כשהוא לא, הוא דואג לבית"ר ותמיד יעשה הכל להגן עליה ולא פחות חשוב – על אוהדיה. זה לא הכסף וזה לא המעמד והתפקיד. אלי הוא בית"רי, כמו כל אוהד, וכמו כל אוהד גם הוא יעשה הכל על מנת להגן ולשמור על הקבוצה שלו, הסמל שלו, הגאווה שלו, זאת שהעניקה לו כל כך הרבה רגעי אושר וגם אכזבה, זאת שהרימה את קרנו כשהיה שפוף, לא רק ספורטיבית, אלא קודם כל חברתית.

כשאוחנה שם, ולא משנה מי הבעלים – אני יודע שהמנורה שלנו, זאת שכל כך הרבה אנשים מאויימים מהאור שלה, היו רוצים שהיא תכבה, תישאר דולקת תמיד. ואלי יעמוד שם ליד המנורה. לפניה או אפילו אחריה, לפעמים בשיא כוחו ולפעמים בלתי נראה. לעיתים יחטוף עבורה, גם מבעלים שחיפש לעשות לה רע או אוהדים חסרי הערכה, אבל תמיד יעשה הכל, אבל הכל, על מנת להשאיר אותה דולקת.

מזל טוב, אלי. הבן של מסעוד ורחל משכונת האזבסטונים.

תודה על הכל, ועל האור מאז ולתמיד.