איך שגלגל מסתובב לו: תודה לך בית"ר

מודה. למשחק הזה בנתניה הגעתי קצת סקפטית. נכון, אמנם הבאנו ניצחון ראשון בליגה בשבת האחרונה, ונכון שגביע הטוטו האיר לנו פנים. אבל, וזה אבל גדול- היריבה שלנו גרמה לי לחשוש.

בצהריים שקדמו למשחק המועדון העלה פוסט על גביע הטוטו האחרון אי שם לפני עשור, עם עידן ורד הצעיר שכבש את שער הניצחון. והנה אנחנו כאן, ועידן ורד שלנו עדיין מחלים ומחכה לחזור לדשא. הקבוצה נבנית, מומנטום שביר. הפקקים כל הדרך לנתניה עשו את שלהם והרגשתי כמו סיר לחץ שרק מחכה להתפוצץ.

תנו לי להתחיל מהטוב שבטוב שבטוב- הקהל! איזה קהל יש לנו. להסתכל עליו ולהרגיש אותו שר ונותן את כולו זה משהו שיכול למוטט חומות. כוחנו באחדותנו, וכמה גדולים אנחנו ביחד. זה לא יאומן.

הקבוצה פתחה במחצית ראשונה שקולה, היו כמה הזדמנויות שהתפספסו אבל נראינו טוב. הסקפטיות המשיכה, הרגשתי שאולי נגיע להכרעה בפנדלים ואז הלב שלי יתמוטט לחלוטין. הקו נמתח ונמתח, חילופים שלנו, חילופים למכבי. כל שינוי קטן גורם לי להרגיש שמשהו עומד לקרות. ואז אנתוני וארן נכנס.

דקה 85 על השעון ואני חושבת "מה כבר יהיה ב-5 דקות?", מסתכלת לשמיים ומבקשת שתהיה לנו סיבה לחייך. שתי דקות עברו ובדקה 87 אנתוני נתן את הגול הראשון של המשחק הזה. האופוריה ששטפה את היציע יחד עם החשש שיש עוד זמן וכלום לא נגמר, המשיכה כשמגבו, כן אורי מגבו, שהגיע רק לפני שבוע, נעץ מכל הלב את הכדור ונעל את המשחק.

נכון, זה "רק גביע הטוטו". אני מודה שגם אני זלזלתי במפעל הזה כל השנים, לא התרגשתי ממנו ולא ייחסתי לו חשיבות. אבל לראות את השחקנים שלנו מאושרים על הבמה, כשמאחוריהם קונפטי ובידיים שלהם גביע, רצים אלינו בכל כך הרבה שמחה. אפשר להישאר אדיש?
זה לא משנה שזה "רק גביע הטוטו", זה תואר שאנחנו צריכים להתגאות בו. הראינו נחישות לאורך כל המפעל, התחברנו והשקענו. נהנינו מהקבוצה שלנו והיא החזירה לנו אהבה. כל ניצחון הוא מרגש, וגביע זה דבר שתמיד ממלא את הלב, לא משנה איזה גביע זה. ואחרי שעבר עשור מהפעם האחרונה שטעמנו תואר מתוק, אנחנו צמאים ומחכים. הליגה ממשיכה, אנחנו אתכם. תראו לנו מי זאת בית"ר!