זה סוף סוף כאן: דור שאלתיאל צועקת כל מה שאוהד בית"ר יודע

כבר יותר משלושה חודשים שאין לי אוויר בריאות, שכל ידיעה קטנה גורמת לי להתרגש ושהלב שלי מתפוצץ מגעגועים. אומרים שפגרה זה זמן טוב לנוח, להתאפס ולקחת קצת חופש. לא אצלנו, אנחנו רוצים את בית"ר בחזרה וכמה שיותר מהר, מבחינתנו לא לנוח בכלל.

העונה הקודמת הייתה קשה, מתישה ומאתגרת. הרבה נסיעות חזרה מטדי היו שקטות ומלאות בתסכול. העונה הזאת מרגישה אחרת, יש צוות מקצועי ענק והרבה אנשים שדואגים שהנסיעות שלנו הביתה יהיו רועשות ומלאות בשמחה. יש חברת הלבשה חדשה, ספונסרים חדשים, אנרגיה חדשה, הכל חדש. רק אנחנו נשארנו אותו הדבר.

אז עונה חדשה סוף סוף מתחילה בעוד כמה ימים, ואחרי ש"ג'פניקה"- נותנת החסות של העונה הקודמת בישלה לנו, עכשיו זה תורה של "הבורסה לניירות ערך" לפתוח את הליגה ולהראות לנו את שווי המניות של הקיץ. אם כבר מניות והשקעות מבטיחות, אפשר להגיד שבקיץ הזה זכינו לקבל כמה החתמות מיוחדות. למרות שעדיין חסרים כמה חלקים, הכיף על הדשא מורגש ובית"ר הקלילה והתוקפת שאנחנו אוהבים מראה ניצוצות של חזרה. ואז מה אם זה "רק טוטו", בואו נודה באמת.. כל דבר שיש בו בית"ר מכניס אותנו לטירוף.

אבל לצערי לא הכל ורוד ועוד לפני תחילת הליגה כבר קרה האירוע הכי עצוב שיכל להתרחש (ובתקווה שיהיה גם היחיד), ומיכאל אוחנה שכל כך חיכינו לראות מפזז על הדשא נפצע. אני מודה שחלק ממני לא הפסיק לחשוב על מיכאל כל המשחק וזאת ההזדמנות למסור לו החלמה שלמה ומלאה. חוץ מהמצב הפחות נעים הזה נראה שהגעגועים השפיעו, כי אחרי התחלה קצת מנומנמת- הקהל שלנו הזכיר לי כמה כוח יש לו כשהוא שואג… ואריה אם ישאג, מי לא ירא? אז היום זה חוזר- הכיף, העצבים, הקליפות של הגרעינים בשיער (קשה להיות אישה בטדי…), הקור המקפיא והפרשנויות של יציע שלם במחצית. הפקק במדרגות ביציאה מהמזרחי, 3 קסטה ב-10, כבישים חסומים וחיפוש חנייה (למרות שיש פאן זון ושאטלים, אז שווה לנסות גם את החוויה הזאת). אבל מי אני בלי כל זה? יאללה שיתחיל כבר. חיכינו מספיק.