חלק שלישי: יש אליפות – הסיפורים מאחורי החגיגה

לאחר משחק הגביע התפנתה בית"ר למשימה העיקרית והיא הבטחת הזכייה באליפות, ניצחון דחוק על מכבי פ"ת בטדי מצמד שערים של אלי אוחנה והפנים לנתניה לשבוע הבא. בית"ר הפכה להיות תלויה רק בעצמה ושני מחזורים לסיום העונה ניצחון ב"קופסה" יבטיח לה את התואר הנכסף. עוד לפני סיום העונה, וכצפוי, נבחר רונן חרזי לכדורגלן העונה ע"י כל העיתונים עוד לפני הבטחת האליפות באופן רשמי.

"נבחרתי ע"י שני העיתונים לשחקן העונה. זכור לי במיוחד טקס "נעל הזהב" בסגנון האוסקר שערך עיתון "מעריב" בכפר המכביה, מני פאר ז"ל הנחה את הטקס וחברים שלי מבלגיה שמתעסקים בזהב עיצבו נעל מיוחדת בדגם הנעל שהיתה לי והגיעו להעניק לי אותה. הכל בעונה הזאת בא לי בבום. באתי מהפועל ר"ג אמנם כשחקן מוביל אבל העוצמות הן אחרות, רק רציתי להתפרסם קצת ואיזו עונה טובה בצמרת ופתאום שחקן העונה ואליפות, פשוט חלום". המשחק בנתניה התקרב, לכולם היה ברור שהמגרש יהיה מלא עד אפס מקום, הגזבר של נתניה חייך מאוזן לאוזן.

יום שבת 1.5.93

שעתיים לפני המשחק כבר אי אפשר היה להכניס סיכה ל"קופסה". אלי אוחנה, האיש שעבר עונה כה קשה וכל-כך הגיע לו ליטול חלק במשחק הזה, היה מושעה בגלל כרטיסים צהובים. בית"ר ידעה כי ניצחון במשחק הזה יבטיח לה בפעם השנייה בתולדותיה את תואר האליפות. יעקב שוורץ העלה אותה ליתרון בנגיחה מכדור קרן, חרזי, מי אם לא הוא, ניער את אלון חלפון ("נקמתי בו על השמירה במשחק הגביע") וכבש את השני בהקפצה מעל בוארון.

משה גלאם הספיק לצמק בכדור עונשין במחצית השניה וכמעט לסחוט פנדל שהיה דוחה את החגיגה בשבוע. שריקת הסיום של שיינר הוציאה מ-מאיר איינשטיין ז"ל את המשפט המפורסם "האחד במאי, חג הפועלים, הוא יום חג לבית"רים מירושלים" והכניסה אלפי צהובים שחורים לכר הדשא שהורידו מהשחקנים כל פריט לבוש אפשרי.

רשות הדיבור לאלוף רונן חרזי: "קודם כל שתדע המגרש בנתניה היה אחד המגרשים השנואים עליי ביותר, אני עד היום מנער את האבק שנדבק בי שם אחרי הגול. הדקות האחרונות של המשחק היו דקות של מתח נוראי אבל עם שריקת הסיום של שיינר הכל התפרק, נפלתי, הרימו אותי על הכתפיים, הפשיטו ממני כל פריט אפשרי ולקח לי יותר מחצי שעה להגיע לחדר ההלבשה. הרגשה עילאית שקשה לתאר. התפרקות של מתח של עונה שלמה. רק דבר אחד העיב על השמחה שלי באותו היום, בחדר ההלבשה בישרו לי שהפועל ר"ג, קבוצת האם שלי, ירדה לליגה א".

בסיום המשחק עשינו את הדרך הארוכה לירושלים, אני כבר לא זוכר אם חזרנו באוטובוס של הקבוצה או ברכב הפרטי שלנו והגענו לכיכר ציון. הציגו אותנו כל אחד בשמו, כל אחד דיבר לקהל, לא אשכח את כל האוהדים שרים לי "תישאר, תישאר" ואמרתי אז כמו שאמרתי בכל התקופה ההיא שהעדיפות הראשונה שלי היא כמובן להישאר בבית"ר. אחרי החגיגות בכיכר הלכנו לאכול כל הקבוצה במסעדה, הלכנו לרקוד במועדון האוריינט אקפרס שהיה מפוצץ וכמובן נשארנו לישון בירושלים".

השבוע שאחרי היה כולו בסימן חגיגת אליפות אחת מתמשכת. חיוכים באימון למחרת, גרשנייב מוריד את השפם, ביקורים של הילדים וחלוקת חתימות. העיתונים הארציים והמקומיים הוציאו מוספי אליפות מיוחדים. עיתון "ידיעות אחרונות" בחר הציג גרף עוגה ובו חילק לאחוזים את תרומת השחקנים לאליפות. חרזי זכה ל-18%, אוחנה אחריו ל-16%, טרטיאק 14% וכן הלאה.

אוחנה כתב בטור השבועי שלו כי לא אהב את החלוקה וחשב כי היו צריכים להפחית מחלקו ומהחלק של חרזי ולתת קרדיט גדול יותר לשחקני הספסל כמו מאיר קדוש, כחילה, איציק הוד ו-סוני לוי שזכו כולם יחד לאחוז בודד. גם חרזי עצמו לא אהב את החלוקה הזאת: "אנחנו קבוצה של 18 שחקנים וזה לא ממקום של רצון להצטנע, תגיד לי אם אסייג לא לוקח את הגולים נגד מכבי פ"ת היינו זוכים באליפות? אם החלוץ הצעיר שלנו איציק הוד לא נותן גול נגד צפרירים חולון יש אליפות? אם טרטיאק ושאר ההגנה לא נותנים משחקים מטורפים כשקבוצות לחצו אותנו יש אליפות?".

האליפות הזאת שייכת לכולם. היא שייכת ל-רונן חרזי שהבקיע 14 שערים ובישל 10 והיא שייכת ל-איציק הוד שהבקיע את השער נגד צפרירים. היא שייכת לאוחנה שסבל מחוסר מזל בשני הסיבובים הראשונים וידע לסחוב את הקבוצה בסיבוב השלישי כפי שרק אוחנה יודע, בזמן שהאחרים כבר היו עם הלשון בחוץ. היא שייכת גם ל-ניר מנחם שעלה למשחק הבית מול מכבי חיפה ונתן את המשחק הכי טוב שלו העונה.

היא שייכת ל-יעקב אסייג שנעל את השער במשחק ההוא נגד מכבי פ"ת ששמר על בית"ר בפסגה ונתן לה פוש אדיר, והיא שייכת גם ל-אהוד כחילה שידע תמיד לזרוק את עצמו ולהציל עוד שער. היא שייכת ל-טרטיאק שהפגין חוכמה של משחק הגנה ובטחון של מרכבה סימן 4 ושייכת גם ל-תומר אזולאי שידע לשים את המצח בבלומפילד מול הפועל ת"א במחזור הראשון ולהביא ניצחון שנתן דחיפה אדירה בהמשך.

היא שייכת ל-ולדימיר גרשנייב שנתן סיבוב ראשון מעולה והעניק לבית"ר המון עוצמה במרכז המגרש והיא שייכת ל-יעקב שוורץ השותף שלו שברגעים ש"גרשון" היה פחות דומיננטי ידע לנווט את הקישור ולהבקיע שערים חשובים.

היא שייכת ל-יעקב הלל שדהר באגף שמאל הבקיע 3 שערים ובישל 5, היא שייכת ל-שמוליק לוי שדהר בימין והשער שלו נגד באר שבע בטדי היה שער של אלוף אמיתי.

היא שייכת לשחקני הכל-בו מאיר קדוש ו-אילן אלהרר שבכל תפקיד בו נדרשו לשחק נתנו את נשמתם. קדוש הוסיף לעבודה האפורה גם שני בישולים, אלהרר הבקיע 3 שערים אחד מהם שער ניצחון דרמטי על בית"ר ת"א ושני בישולים שאחד מהם לחרזי בשער ההוא שכל המדינה דיברה עליו מול מכבי ת"א.

היא שייכת ל-איתן מזרחי, גיבור אמיתי שהתגבר על טרגדיה קשה ונתן כל מה שיש לו, היא שייכת ל-רונן שוויג על השער שהבקיע מול נתניה בגשם המטורף ול-סוני לוי שבהופעת בכורה מול בני יהודה ולעיני אצטדיון מלא חרש את אגף ימין כאילו הוא סוגר עשור בבוגרים.

היא שייכת ל-משה דדש ו-אברהם לוי, השניים מתאימים האחד לשני כמו דולצ'ה וגבאנה, אחד שקול לפחות כלפי חוץ השני אמוציונלי, האחד דואג לתזרים גם אם זה אומר לעשות טלפון לאיזה חבר, ללחוש באוזן באיזה אירוע או לעשות סבב שנור, השני דואג לכל מחסורם של השחקנים ביום יום, מדבר על לבם של מפקדים בצבא כדי לשחרר לאימון, מדבר על לבם של דיינים בכל מיני סיפורי פוגי כדי לחסוך עוד כמה אלפי שקלים בעונש של בית הדין. משחקים ביניהם בתיאום מושלם את תפקיד האב הקשוח והאם הרחמניה.

אחד שומר תמיד על ארשת רצינית, לבוש בחליפה ומעונב, עם סיגר קובני משובח וכוס של רמי מרטן XO , השני מגיע לקבל זרים בשדה התעופה עם כפכפים וחולצה של "בירה מכבי". שניהם יחד הפכו את בית"ר למשפחה עם ניהול עתיק. כאשר ביקרו את דדש על הניהול הוא תמיד היה אומר את משפט המחץ שלו "עדיף חנות מכולת מצליחה מאשר סופרמרקט כושל". בית"ר בתקופתו הצליחה, אבל לא הצליחה להתעלות מעבר למכולת. היא שייכת ל-דרור קשטן, המנצח על התזמורת, המוח, המהנדס. הוא ובית"ר תמיד היו זוג יונים שנועדו זה לזו עוד מששת ימי בראשית.

חצי מהאליפויות שלה השיגה בית"ר עם דרור קשטן, האופי השקט שלו היה האיזון המושלם למועדון רווי היצרים. מערכת היחסים המיוחדת שלו עם אלי אוחנה, היכולת לטפח את הצעירים ושחקני הבית כשווים בין שווים, לשמור תמיד את השחקנים במתח כדי שאף אחד לא יזייף. דרור קשטן לא זכה באליפות, הוא בנה אותה במו ידיו, קנה את המצרכים, עירבב ולש, רידד ודש ואפה בסופו של דבר את עוגת האליפות הזאת.

היא שייכת לאצטדיון טדי, מבצר במלוא מובן המילה, בית"ר סגרה שנתיים בהן היא לא נוצחה במגרש הזה במשחק ליגה. בעונת האליפות למעט שתי תוצאות תיקו מול מכבי ת"א היא ניצחה בכל המשחקים. טדי הישן והטוב שהחליף את מגרש ימק"א שהיה קטן על בית"ר ירושלים מכל הבחינות. טדי שברוב המשחקים היה גדוש ברבבת צופים לפחות, עדיין ללא היציעים מאחורי השער.

כמאמר הקלישאה כבר בשער הגיא נפרדו שחקני האורחים לשלום מהנקודות.

בכוונה השארתי אותם לסוף, היא שייכת לאלפי הצהובים שחורים שהגיעו לטדי והפכו גם את קריית אליעזר ורמת גן, בלומפילד ווסרמיל, הקופסא בנתניה והאורווה בפתח תקווה למגרשי בית לכל דבר. היו אולי עונות אליפות גדולות מאלה מבחינת רמת הכדורגל אבל לא היתה עונה בה החיבור של הקהל לקבוצה היה כל כך עוצמתי כמו בעונה הזאת.

החזרה של אוחנה והחיבור לשחקני הבית, שחקני הרכש שנקלטו מיד, הזרים שהקהל אימץ לחיקו. האלפים הטריפו את השחקנים על הדשא, השחקנים הטריפו את האלפים ביציע ומדורת התשוקה הזאת הביאה התואר הנכסף לבירה.

רונן חרזי מסכם: "רק במרחק השנים אני מבין איזו אליפות מטורפת עשינו, התמודדנו מול קבוצות חזקות מאוד, מכבי תל אביב עם אובארוב ופולוקארוב, זוהר, נמני מליקה ואבי כהן שהיתה אלופה בעונה הקודמת, מכבי חיפה עם עטר וברקוביץ', צ'אנוב, חזן ורוני לוי שבעונה לאחר מכן פשוט פירקה כל דבר שזז ואפילו בני יהודה עם התקפה מטורפת של רביבו, מזרחי וקודריצקי…אנחנו רק עלינו ליגה. זה חתיכת הישג…"

תם ולא נשלם. להתראות בסיפור האליפות 1996-97