מהליגה הארצית לכיכר ציון – סיפורה של סנסציה: חוזרים לאליפות 1992/93

"אלי, אלי, שהארצית תיגמר לעולם…" כך, בפרפרזה לשירה המפורסם של חנה סנש "הליכה לקיסריה", בחר לתאר עיתונאי "ידיעות אחרונות", אביעד פוהורילס, את משחק ה"כמעט עלייה" של בית"ר מהליגה הארצית חזרה ללאומית לאחר עונה אחת בלבד. כן, הסיפור של האליפות שהובטחה ב 1.5.93 מתחיל בשנה שלפני, אי אפשר להתעלם ממנה, בית"ר ירדה לליגה הארצית בסיום עונת 90/91 והיתה נראית בדרך הבטוחה להתרסקות.

כבר בשלהי עונת הירידה לארצית נקרא משה דדש לדגל, איש העסקים חובב הקולנוע ניצל את הכאוס ששרר בסניף הליכוד בעיר וחזר לעניינים ובגדול. דדש הפשיל שרוולים והחל לעבוד, הוא רתם את ידידו איש הקולנוע, יורם גלובוס, ובמבצע לא פשוט החזירו השניים את גדול שחקני בית"ר ירושלים, אלי אוחנה, מאירופה לבית וגן – רגע לפני שהפועל ת"א הניחה עליו את ידיה האדומות. את הקבוצה הפקיד דדש בידיו הנאמנות והמאמנות של לופא קדוש המנוח, שועל קרבות ותיק בליגה הארצית.

זאת היתה תקופה של שינויים. הקבוצה נפרדה לשלום ממגרש ימק"א צר המידות, שעל אף הנוסטלגיה, כבר הפך למוזנח וקטן על בית"ר, והחלה לשחק בבונבוניירה החדשה שנבנתה בשכונת מנחת בדרום העיר, אצטדיון טדי.

בסיס הסגל נותר משחקני בית דוגמת יעקב שוורץ, סמי מלכה ורונן שוויג, שהיו שותפים לירידה, אליהם צורפו אהוד כחילה וציון אוחנה שהגיעו מהיריבה העירונית. השוער גיורא אנטמן ממכבי חיפה, שהיה הרכש הנוצץ והחליף את גולן מלול, יוסי קרמר הוותיק הגיע אף הוא מהכרמל ויעיש סוויסה.

קפיצה קטנה להווה – במהלך הכנת הכתבה, העברתי לאנטמן תמונה שלו על כתפי האוהדים, מה שהוליד בינינו שיחה מרגשת "אתה לא מבין איזו צמרמורת עשית לי… עד היום צמד המילים בית"ר ירושלים זה משהו שאי אפשר לתאר עבורי. אני נמצא היום במועדון שהוא אמפריה, סמי עופר, 30,000 אוהדים אבל כשאני מסתובב בארץ עד היום ניגשים אליי אוהדי בית"ר וזוכרים אותי לטובה, מי שהעביר את הקריירה בלי לשחק עונה אחת בירושלים לא מבין מה זה לשחק כדורגל בכלל".

הזכרתי לו משחק גדול שלו מאותה עונה בטבריה, והוא נזכר בגאווה – "זאת הפעם הראשונה שמשה דדש העניק בונוס אישי לשחקן אחרי משחק היתה באותו משחק בטבריה". שאלתי אותו אם לא הרגיש ירידה בכך שהגיע מדאבליסטית לליגה הארצית, והוא אפילו לא נתן לי לסיים את המשפט: "בית"ר ירושלים נקלעה לליגה הארצית בטעות, אלי אוחנה הגדול הגיע מאירופה באותה עונה, אז אני לא אגיע?"

לשאלה מדוע בסופו של דבר לא נשאר למרות רצון שני הצדדים להמשיך הוא ענה "סיבות משפחתיות בלבד, אישתי היתה בהריון והנסיעות שלי מדי יום מחיפה לא היו קלות, קיבלתי הצעה מהפועל חיפה שנרכשה ע"י רובי שפירא ז"ל ובחרתי בלב כבד לוותר על בית"ר".

ההתחלה היתה צולעת, אוחנה שסחב עונש השעיה, זכר לפרשת הביטוח במשחק הרעים של נבחרת ישראל מול ברית המועצות והחל לשחק רק במחזור השישי מול מכבי עכו. כמובן שהוא כבש בבכורה בטדי, ובשבוע לאחר מכן כבר דאג לפרוק את כל הגעגוע לכדור עם רביעייה לרשתה של מכבי יפו.

אוחנה התהלך בליגה הארצית כמו גוליבר שנקלע לליליפוט, עיר הגמדים, אך בית"ר שלו גילתה מהר מאוד שהליגה הארצית רחוקה מלהיות טיול שנתי גם אם היא כוללת ביקורים בטבריה למשל. באמצע העונה הוזעק עופר דגמי ממכבי יפו להקל על בדידותו של אוחנה בחוד ההתקפה, דגמי השלים את אוחנה בצורה מעולה וכבש 7 שערים, חלקם שערי ניצחון מכריעים בדרך לעליה.

"בית"ר ירושלים?" החזרתי את עופר דגמי ברגע אחד 28 שנים אחורה. "בוא אני אגלה לך משהו, אני בכלל לא רציתי להגיע לבית"ר, הייתי מלך ביפו, היה לי הכל. התעוררו שם קצת בעיות ופתאום פונה אליי לופא קדוש ז"ל ושואל אותי אם אני רוצה לשחק בבית"ר? הכל כבר סוכם בלי שידעתי, אבל ברגע שהגעתי לבית וגן הרגשתי כאילו הייתי שם שנים. החיבור היה מדהים, קודם כל מבחינה חברתית. שחקנים מדהימים אחד אחד ואברהם לוי שדאג לשחקנים, בעיקר הצעירים כאילו היו הבנים שלו."

על שיתוף הפעולה שלו עם אוחנה אומר דגמי: "אלי ואני הכרנו עוד לפני שהגעתי לבית"ר. ודאי שזה השפיע על הכימיה, כי יצאה לאלי תדמית של שחצן, אבל צריך להכיר אותו באמת כדי להבין שהוא הכי רחוק מזה שיש. בכל יום שני אחרי האימון היינו נוסעים באופן קבוע אלי וציון אוחנה, גיורא אנטמן, יוסי קרמר ואני לאכול ב"סטקיית חצות", הסיכום היה שמי שהבקיע באותו שבוע היה מזמין את כולם, תרשום לך שאלי אוחנה ואני אכלנו אותה חזק. הם חגגו על חשבוננו".

על סיום העונה "אחרי שכבשתי שער ניצחון חשוב מול כפר סבא הייתי מוצהב מול שמשון ת"א, 8,000 איש מפוצצים את הרצליה, אני בכושר מטורף ויושב בחוץ. לא יכול לתאר לך את האכזבה. שבוע אחר כך, במשחק העליה מול טבריה כבר פתחתי שוב, אריה פרוסט השופט אמר לי תוך כדי משחק שהוא חושש שהמשחק יתפוצץ אם בית"ר לא תנצח, הבקעתי את השער השני והוא נרגע".

על חגיגות העלייה הוא מספר: "וואו, המרפסת (של מלון רון) מול כיכר ציון, אלה רגעים שלא אשכח לעולם, אח"כ הלכנו כל הקבוצה לארוחה אצל משה דדש. כמובן שלאחר מכן גם יצאנו לסיבוב במועדונים בירושלים".

לשאלתי מדוע לא המשיך בעונה הבאה? הוא השיב "הכל כבר היה סגור בלחיצת יד שאני ממשיך עד שאבי לוזון שהיה יו"ר מכבי פתח תקווה התחיל לשגע אותי. הוא הציע לי סכומים מטורפים בסדר גודל של אז, בסביבות 100,000 דולר לעונה, הרבה יותר ממה שהייתי אמור להרוויח בבית"ר ופשוט לא יכולתי לסרב, זה סידר אותי. בסוף מסתבר שזה גם סידר את רונן חרזי שהגיע לבית"ר במקומי. הכל מכוון מלמעלה."

טדי התמרק לקראת משחק העלייה במחזור האחרון מול הפועל טבריה, כשבית"ר ניצחה 0:2 משערים של איתן מזרחי ודגמי ונתנה את האות לקהל האלפים שגדש את האצטדיון לחגוג עליה ללאומית תוך שנה. לופא קדוש הבטיח בסיום המשחק ש"עוד ישוב לבית"ר ירושלים" וזכה לחיבוק אוהב מלא אחר מאשר אברהם לוי המסוחרר עם טיפת נגיעת אלכוהול.

בסיום המשחק, אוחנה, בנבואה שהגשימה את עצמה, כבר כיוון למטרה הבאה: "בית"ר לא תהיה עוד קבוצה בליגה הלאומית, היא חייבת להיות דומיננטית, נקווה להרבה קהל במגרשים ובית"ר ירושלים למעלה".

הבטיח וקיים. שלום לך ליגה ארצית.

בונים קבוצה

לאורך העונה בלאומית לא שבע לופא קדוש נחת מהאוהדים וגם מההנהלה, וסיים את תפקידו. מי שמונה במקומו היא דרור קשטן. דדש רצה מאוד את שלמה שרף אך זה מונה למאמן הנבחרת, גם גיורא שפיגל שחוזר ע"י דדש העדיף לחתום במכבי חיפה. לאחר ששמות כמו אמציה לבקוביץ', נסים בכר ואפילו מאמן זר נזרקו לחלל האוויר, סגר דדש עם דרור קשטן, האיש שהצעיד את בית"ר לאליפות היחידה שלה עד אז בשנת 1987.

בקיץ 1992, טיפות השמפניה יבשו מזמן, דרור קשטן ששב לקדנציה שניה בבירה כבר עבד במרץ כדי לבנות קבוצה ראויה לליגה הלאומית. בית"ר בנתה על שני עוגנים חשובים מעונת הארצית, השוער גיורא אנטמן והחלוץ עופר דגמי אך שניהם בסופו של דבר לא המשיכו. בנוסף לתפקיד השוער והחלוץ סימן קשטן בפנקסו עוד 3 תפקידים שבהם חייבת הקבוצה להתחזק, בלם אחורי במקום יוסי קרמר שעזב, מגן שמאלי – עמדה שבה התחלפו בעונה הקודמת השחקנים כמו בתחנת רכבת (ציון אוחנה, עופר יחזקאלי, קדוש ואפילו תומר אזולאי שיחקו בעמדה הזאת שאינה העמדה הטבעית של אף אחד מהם) וקשר עושה משחק שיפחית את העומס מיעקב שוורץ.

קשטן יצר קשר עם בוריס נורמן, סוכן שחקנים שהיה בקיא בשוק הרוסי כדי שיביא לו בלם ברמה של אלכסנדר פולוקארוב שזכה באליפות עם מכבי ת"א. נורמן לא איכזב והביא לבית"ר בלם ג'ינג'י מאוקראינה בשם סרגיי טרטיאק. נורמן ודאי ידע מה שווה השחקן אך בטח לא האמין שהוא מנחית כאן את הבלם הזר הטוב ביותר שהגיע לארץ הקודש שהולך לשרת את בית"ר במשך 8 עונות ברציפות, לפרוש ולהשתקע כאן. יחד איתו הגיע למבחנים בשלב ראשון ולדימיר גרשנייב המשופם, קשר עושה משחק עם רגל ימין אימתנית שהוחתם גם הוא בסופו של דבר. השניים פתחו את העונה מצוין וזכו לכינויים מהאוהדים, הבלם זכה לכינוי "טיק טק" גרשנייב כונה "גרשון".

לעמדת השוער הביא קשטן את יעקב אסייג בן ה-33. השוער שזכה שנה קודם לכן באליפות היסטורית עם בני יהודה רצה להחליף אווירה והעדיף את אויר ההרים של ירושלים על פני הצעה שהיתה לו מהפועל ת"א המבורדקת ניהולית. יעקב הלל, שזכה באליפות עם מכבי ת"א, הוחתם לעונה אחת ובכך התחזקה בית"ר במגן השמאלי הטוב ביותר בארץ באותה תקופה.

בית"ר חיפשה שני חלוצים, שמו של עמיר תורג'מן עלה אך בסופו של דבר נחתו בבית"ר שניים – ניר מנחם, שבקיץ הקודם היה עם בית"ר במחנה אימון בבלגיה שם נפצע בשרירי הבטן ונכנס להסגר וחלוץ נוסף מהפועל רמת גן בשם רונן חרזי.

קשטן, שהכיר את חרזי כשאימן בהפועל רמת גן, זכר לטובה את החלוץ הפעלתן והחליט שהוא יהיה השותף של אוחנה בחוד ההתקפה. חרזי, שכבר זכה לקבל זימון לנבחרת ישראל כשחקן בליגה הארצית חתם לעונה אחת.

בשיחה מרגשת עם רונן חרזי הוא נזכר בהגעתו לבית"ר: "סיימתי בדיוק צבא ועשיתי טיול מחוף אל חוף לארצות הברית עם איילת חברתי דאז ואשתי היום. במהלך הטיול, כשאני במיאמי, מחייג אליי יעקב לסמן, קבלן שהיה הסוכן שלי, ואומר לי 'יש הצעה מבית"ר, בונים שם קבוצה טובה ומשחק שם אלי אוחנה'. בית"ר? נשמע לי סבבה, סגור. היה לי סעיף שחרור מהפועל רמת גן על השאלה בסך 15,000$ ורמת גן הערימו קשיים, אבל בית"ר כנראה ידעו על סעיף השחרור וחיכו לי מבלי לצרף שום חלוץ. יחד איתי הגיעו יעקב אסייג, יעקב הלל וניר מנחם, היינו נפגשים בבית דגן ונוסעים יחד לירושלים. אנחנו היינו החבורה התל אביבית".

למעט ניר מנחם, שלא הצליח להוות גורם משמעותי בקבוצה שהתגבשה לה, כל אחד משחקני הרכש שהביא קשטן לבית"ר היה בינגו, יחד עם הבסיס הירושלמי הקיים: הוותיקים יעקב שוורץ ומאיר קדוש, דור הביניים אהוד כחילה, רונן שוויג ואילן אלהרר והצעירים שמוליק לוי, איתן מזרחי, תומר אזולאי ואיציק הוד, ותחת מנהיגותו הבלתי מעורערת של המאסטרו אלי אוחנה, חשבו כולם כי נבנית בירושלים קבוצה טובה שאולי תצליח לדגדג את שיפולי הצמרת. על זכייה בתואר האליפות כמעט אף אחד לא העז לפנטז. בגיליון פתיחת העונה של מעריב הצהיר רונן שוויג: "מקווה שניתקע יתד בליגה ושנרוץ חזק לגביע".

אני אומר כמעט מפני ששיחה עם שלום קדוש, אחד מאוהדיה המוכרים של בית"ר, מגלה לי שהיה אחד שדווקא כן האמין. "בקיץ שקדם לעונה הזאת ניצחנו את במשחק אימון את עירוני אשדוד 0:3, לאחר המשחק האוהד שמעון אסור ז"ל אמר לנו שבית"ר השנה תיקח אליפות. כולם שם צחקו, הסתכלו עליו כאילו נפל מהירח, כנראה שהוא ראה משהו שאנחנו עדיין לא ראינו".

ערב פתיחת העונה ובמוספים המיוחדים שיצאו (כמה געגועים לימים האלה…) דיברו כל הפרשנים והמומחים על שתי קבוצות בלבד: מכבי תל אביב האלופה הגאה ומכבי חיפה עם סגל השחקנים המצוין, מעטים הזכירו את בני יהודה עם התקפת המשולש המצוינת רביבו-מזרחי-קודריצקי.
אף אחד לא הזכיר את בית"ר כמועמדת לאליפות.

התחלה טובה

משחק פתיחת העונה היה בבלומפילד מול הפועל ת"א, לא היריבות אותה אנו מכירים היום. השנאה הספורטיבית המרכזית באותה התקופה של אוהדי בית"ר באותם ימים היתה ליריבה העירונית שירדה ליגה ולמכבי ת"א. בית"ר ניצחה במשחק הזה 0:1 מנגיחה של תומר אזולאי לשערו של חסן בדג'ייב שוער הפועל. חרזי מזכיר כי "הניצחון הזה היה קטן אבל חשוב מאוד, משחק חוץ, הרבה קהל, הפועל ת"א נתן לנו דחיפה מאוד גדולה להמשך הדרך".

כבר במשחק הבית הראשון אירחה בית"ר את האלופה מכבי ת"א, חרזי, שהיה רגיל לשחק מול 4,000 צופים במכתש בגבעתיים, פתאום משחק באצטדיון טדי: "הרגיש לי כמו בסאן סירו, אצטדיון מפוצץ, קהל שעומד מאחורי השערים כי הצפוני והדרומי עוד לא היו קיימים ואני מבקיע את שער הבכורה שלי שם. סיימנו בתיקו 2:2 משחק שהיינו חייבים לנצח".

במחזורים הבאים בית"ר המשיכה בתנופה, ניצחון דרמטי בדקה ה-90 מול בית"ר ת"א מנגיחה של אילן אלהרר, ניצחון בית על הפועל ב"ש עם אורי מלמיליאן (שכרגיל הוזכר בקיץ כמועמד לחזור הביתה) וניצחון 0:2 על מכבי נתניה בקופסא מצמד שערים של גרשנייב. בית"ר צברה ביטחון ממשחק למשחק, בעיקר בלט ולדימיר גרשנייב, הקשר המשופם שהציג לראיה רגל ימין אימתנית, ניידות וראיית משחק משובחת.

גרשנייב, שנבחר לשחקן חודש ספטמבר, היה זה שהצליח לראשונה למלא במעט את החלל העצום שהותיר אורי מלמיליאן במרכז השדה הבית"רי ששיווע לעושה משחק. השילוב בינו לבין חרזי ואוחנה הצית את הדמיון. בנוסף היה גרשנייב אחד השחקנים הזולים בליגה והשתכר בסך הכל כ-35,000 דולר בעונה, ללא ספק עסקה מעולה.

רגע לפני ראש השנה התייצבה בית"ר בראש הטבלה וכמובילה גאה התייצבה בית"ר למשחק צמרת מול מכבי פ"ת המפתיעה. פתיחה רצחנית של בית"ר הובילה ליתרון 0:2 כבר אחרי 20 דקות שוב גרשנייב הפעם בראש ונגיחה נוספת של תומר אזולאי אחרי הגבהה מצוינת של חרזי.

במחצית השנייה החל המופע של אסייג, לא שלום הסטנדאפיסט שכולנו מכירים אלא של יעקב אסייג. גם היום, ממרחק הזמן, אני יכול לומר שמדובר באחת מתצוגות השוערות הגדולות ביותר שראה הקהל בטדי, אסייג פשוט נעל את השער עם בריח והשליך את המפתח. שבע פעמים הגיחו מולו שאחוב, דגמי, פיטוסי וטל בניה ונותרו מתוסכלים. אסייג זכה לציון 8 בידיעות אחרונות ולמחמאות מקיר לקיר על משחקו.

את העיתונאים בחדר ההלבשה עניין רק דבר אחד, לא המוליכה המפתיעה, לא המשחק המעולה של אסייג אלא ההזדמנות לעקוץ את אלי אוחנה שכבר משחק שלישי ברציפות יושב בחוץ פצוע בזמן שחבריו מנצחים.

קשטן, לבוש בחולצת התכלת הקבועה והחמסה המבצבצת מכיס המכנס נחלץ להגן על הבן יקיר לו אוחנה ולא בפעם הראשונה והודיע חד משמעית כי "ברגע שאלי יחלים הוא חוזר באופן אוטומטי להרכב".

בשבוע לאחר מכן יצאה בית"ר לקריית אליעזר הגדוש ב-18,000 צופים, הובילה 0:1 משער של יעקב שוורץ אך נכנעה ל-4 שערים של מכבי חיפה, תבוסה שהתקבלה די בטבעיות. במחזור הבא הגיעה לטדי החיפאית האדומה, אוחנה שכבר היה מתוכנן לפתוח בהרכב נאלץ לחכות שוב בחוץ כיוון שלא היה כשיר. בית"ר ניצחה 1:2 אך יכולה היתה לסיים את המשחק בתוצאה גבוהה בהרבה, רונן חרזי המשיך את הבאד לאק שלו מול השער בסיבוב הראשון עם "החמצה מזעזעת" כדבריו בנגיחה החוצה מול שער חשוף.

כששאלתי אותו על ההחמצות בסיבוב הראשון הוא ענה: "נכון שלא הייתי חד מול השער אבל מבחינת כדורגל בסיבוב הראשון שיחקתי לא פחות טוב מאשר בהמשך העונה, עבדתי במגרש, בישלתי שערים וקשטן ידע להעריך את זה ולא הוציא אותי מההרכב".

בית"ר בתקופה הזאת של העונה לא בשיאה, היא מפסידה במשחק הבא לצפרירים חולון בבלומפילד 0:2 מצמד שערים של איציק סוויסה ומגיעה לטדי למשחק צמרת מול בני יהודה כשהיא מקבלת חזרה את הקפטן אלי אוחנה לאחר היעדרות מהמחזור הרביעי.

בני יהודה הוליכה 0:1 מפנדל של חיים רביבו במחצית הראשונה ובמחצית השנייה חזרה בית"ר למשחק, שער בכדור עונשין יפהפה של אוחנה (אחד השערים הבודדים בקריירה שלו בבעיטה חופשית) ושער ניצחון דרמטי של יעקב שוורץ בנגיחה בדקה ה-87 גרם לטדי לרעוד ולא בפעם האחרונה בעונה הזו.

כוכב המשחק היה סוני לוי בנו הצעיר של אברהם לוי שהחליף בהרכב את אחיו שמוליק שנפצע. "סוני זה כל ההבדל" התפייט פוהורילס בכותרת שנתן למשחק על משקל פרסומת מפורסמת שהתנגנה ברדיו בימים ההם.

תיקו מאופס באצטדיון ר"ג מול הפועל פתח תקווה נעל את הסיבוב הראשון מבין שלושה (לראשונה הונהגה שיטת שלושת הסיבובים בעונה הזו) והותיר את בית"ר בראש הטבלה.

תודה גדולה לעופר בראשי שערך את הסרטונים