חזרה "נחיה בשביל לקבור את הילדה": העדות המצמררת ששמעו שחקני בית"ר ירושלים
אחת הדרכים החשובות ביותר להנצחת השואה ולדאוג כי היא לא תישכח היא ההבנה ששורדי השואה היקרים כבר אינם רבים וכי הסיפורים שלהם חייבים לעבור הלאה דרכנו, דרך הדורות הבאים. מועדון הכדורגל בית"ר "גשם" ירושלים אירח למפגש מרגש, בו נכחו שחקני הקבוצה, את יהודית מלמד, דור שני לשואה, שהחליטה לקחת על עצמה את הסיפור של משפחתה, שהיתה חלק מיהדות רומניה, ולהפוך אותו למשהו שיהיה קריא וברור לדורות הבאים.
יהודית ישבה עם השחקנים, ובשיחה בת שעה הפליאה עם סיפורים מסמרי שיער שעברו הוריה, על הגבורה של אביה ואמה, סולו ורוחל'ה, ששרדו את התופת הנוראית. את הרגעים בהם המזל היה לצידם כאשר הכדור כבר היה מכוון אל לב אביה במהלך עבודות הפרך וניצל עקב היותו "כוח עבודה איכותי", דרך שברון הלב בו איבדו תינוקת ונשבעו לחיות עבורה ועד התרופות שהצליחו להגניב בדרך לא דרך אל אמה, שהיתה חולה ומאושפזת במקום אחר. אביה של יהודית נפטר בישראל כשהיא היתה בת 17, אך הגבורה שלו ממשיכה להדהד בזכותה.
"עליתי ארצה שהייתי בת 10 מרומניה, אני נרגשת שאני כאן איתכם היום ושאני משתפת אתכם בסיפור השואה של הוריי. אני מרגישה שזאת שליחות שלי, כי הדור שלי צריך להמשיך ולספר את קורות השואה גם של הוריי, וגם של כל הדור הזה. כדי שזה ייזכר לדורי דורות. במסגרת השליחות, כתבתי עליהם גם ספר. ההורים שלי, רוחלה וסולו, נולדו ברומניה ושם היתה קהילה יהודית גדולה, הם הכירו ביאשי והתארסו שם.
ב-1939 הם עברו לאזור בין רוסיה לרומניה, ואבא שלי היה פעיל במחתרת נגד השלטון הרומני, שהיה אוהד לנאצים. רומניה לא נכבשה על ידי הגרמנים כי היתה בת ברית שלהם. הם ניסו ללא הצלחה לעבור לרוסיה ובינתיים נולדה להן תינוקת בשם דורה. כשהיא היתה בת 4 חודשים הם נלקחו למחנות. החיילים שלפו אותם מהבית באמצע הלילה. הם הצליחו לארגן תיק קטן עם חיתולים לתינוקת ובגדים חמים כי היה חורף ושתי מימיות מים. יצאו החוצה והצטרפו לשורה ארוכה של יהודים שנשלפו באמצע הלילה וצעדו ברגל שלוש שעות עד שהגיעו לרכבת. איך שנפתחו הדלתות כל החיילים דחפו את היהודים לקרון וצופפו אותם שיוכלו רק לעמוד. סגרו את דלת הברזל וככה הרכבת נסעה. שלושה ימים רצופים ללא אויר, עם גוויות על הריצפה ואנשים שעושים את הצרכים על עצמם. הרכבת עצרה אבל החיילים הוציאו את כל הגוויות סגרו מחדש את דלת הקרון. הוריה תיארו כי לפחות הם קיבלו קצת אוויר באותן הדקות הספורות.
"ביום השלישי נגמרה המימיה השניה וגם החלב, ביום הרביעי התינוקת נפטרה. אמא שלי לא היתה מוכנה להודות שהיא מתה וחיבקה אותה ושפשפה אותה. בסוף ביקשה ממנה סליחה שלא הצליחה לשמור עליה. אבא הבטיח לאמא שנשמור על דורה שלנו. המשיכו להחזיק אותה כאילו היא חיה. ביום החמישי הם ירדו מהרכבת. הם רצו לקבור את התינוקת והצליחו. היתה להם הזדמנות כי אחד היהודים התמוטט והחיילים עמדו סביבו והרביצו לו. היתה המולה שם והם חמקו הצידה ליער ושמו אותה על העשב הרך וכיסו אותה בעלים יבשים. הם חזרו אותם לשורה והחזיקו ידיים. הם נשבעו אחד לשניה – למען דורה אנחנו נמשיך לחיות".
בהמשך הופרדו למחנות ריכוז ובמשך שלוש שנים לא ראו אחד את השניה. אמא ספגה הרבה מכות, עבדה במטבח וחלתה בטיפוס. אכלה פרוסת לחם אחת וקצת מים בכל יום. אבא סלל כבישים, גם הוא אכל פרוסת לחם ליום וקצת מים. אבא שלי הצליח ליצור קשר עם מישהו שהיה שליח בין המחנות והוא ואמא שלי העבירו פתקאות אחד לשניה. דרך השליח הזה הוא השיג תרופה נגד הטיפוס והעביר אותה דרכו לאמא שלי. לקראת סוף המלחמה הם תכננו בריחה משותפת, כל אחד מהמחנה שלו.
"ביחד עם עוד מספר יהודים הצליחו לעשות זאת, אך לא זכו להיפגש. אבא שלי הצטרף לפרטיזנים הרוסים שהסכימו לקבל אותו למרות שנראה כמו שלד, בגלל שהוא ידע שפות והוא לחם איתם עד סוף המלחמה, אמא שלי הצליחה לחזור ליאשי להורים שלה שנשארו בחיים. הם לא שמעו אחד מהשני במשך שנתיים, לא ידעו אם הם חיים או מתים. אמא שלי האמינה שהוא חי ושמרה אמונים במשך כל הזמן. הם התאחדו בסיום המלחמה, והקימו מחדש את המשפחה. אח שלי הבכור ואני נולדנו וכולנו עלינו לארץ ב-1961". אנו מודים ליהודית היקרה על השיתוף החשוב כל כך ועל הרגעים בו עוררה בנו שוב את המחשבה והגבורה מסיפור אחד עצום, שהוא רק ממיליוני סיפורים בלתי נתפסים.
אנו מזכירים כי עדיין ניתן לתרום לניצולי שואה שידם אינה משגת דרך עמותת פתחון לב, שנמצאת בשיתוף פעולה עם מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים. לתרומה ליחצו כאן
