מרגש עד דמעות: גל אלברמן בכתיבה מדהימה על בית"ר

יש שמות של כדורגלנים, שברגע שאומרים אותם כולם חושבים אותו דבר. גל אלברמן הוא אחד מהם. סמל לצניעות, מקצועיות, קבוצתיות והעדפת הביחד על הלבד. חברים מחדר ההלבשה תמיד שמחו להיות איתו, היריבים תמיד חששו ממנו, והוא, בדרכו הצנועה, קשר את הקריירה שלו לבית"ר ירושלים, ולירושלים בפרט, ברמות הכי גבוהות שיש.

לפני מספר חודשים הוציא אלברמן את הספר "6", שמתאר את הקריירה שלו. במסגרת פודקאסט "הפודיום" של אורן יוסיפוביץ, הקריא אלברמן את הפרק על בית"ר. רגעים מרגשים וסיפורים מאחורי הקלעים שכוללים את ההגעה, את אהבת הנפש לדרק בואטנג, את הנבואה של מאיר הרוש, ואת האושר הגדול שהסבה לו הקבוצה. אז פנו לכם כמה דקות, קיראו או האזינו, ובעיקר- העבירו לדור הצעיר שחולם להיות שחקן כדורגל ובעיקר – אדם צנוע וטוב.

ההתחלה

בדרך לנתב״ג, על המטוס מספרד, המון תמונות והרבה תסריטים רצים בראש. בית״ר ירושלים בכותרות. הבעלים בחדשות, מאמן מהדרג הראשון בעולם ממונה, סוללת זרים בעלי שם עולמי בדרכה. ואני, בעל כורחי, הכוכב התורן, ההחתמה החדשה והנוצצת של המועדון מהבירה. בין תסריטי העבר: שערי הבכורה במדי מכבי פתח תקווה באצטדיון טדי – צמד שזיכה אותי במחיאות כפיים מצד הקהל המקומי. בירידה מהמטוס מחכה לי ואן פרטי אשר מסיע אותי ישירות לאולם האח״מים ״ארבל״.

שם מחכה לי המשפחה ביחד עם כ-20 אוהדי בית״ר. הם עוטפים את צווארי בצעיף המועדון ומעניקים לי פרחים. עוד נמצאים שם כל חברי הנהלת הקבוצה, הדובר וכתבים. בסך הכול קרוב ל-100 אנשים. ״מסיבת עיתונאים״ לוחש הדובר. אני המום לחלוטין. שואו טיים! עד אותם רגעים חשבתי שמעמדים כאלו שמורים רק לנשיאים ולראשי ממשלה. למרות גילי הצעיר, 22, החוויה המלחיצה עוברת בשלום. על השאלות הרבות שנשאלות אני עונה בקור רוח שמפתיע גם אותי. נושא אחד כן מערער וחודר: גובה החוזה, סכומי הכסף.

החוזה שעליו אחתום למחרת הוא הגבוה ביותר בליגה נכון לאותה העונה. כוכבים גדולים ומוכחים משחקים בליגה, אך בראש טבלת המשתכרים ניצב אני בכבודי ובעצמי. ההתעסקות בשכרם של ספורטאים מוציאה אותם לפעמים משלוותם. בהמון מקרים האהבה לספורט היא זו שמשנעת את הספורטאי בדרך להגשים את חלומותיו. הכסף הוא לא החלום. ההצלחה היא החלום. אך מנגד, ברגע שהכסף מעורב הוא הופך להיות שיקול מרכזי ולגיטימי בדיוק כמו כל דבר אחר בחיים. השיח סביב הכסף מעמיד את השחקן בעמדה מאוד לא נוחה לו.

כסף, זה מה שמעניין? כן, זה מעניין וחשוב. הקריירה קצרה ולא נצחית. בכל מעבר מקבוצה אחת לאחרת, לשכר תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות. ובצדק. אבל האמירה ״רק כסף מעניין את השחקנים״ אינה נכונה בבסיסה. אל החוזה שעומד להיחתם צורף סעיף שחרור של מיליון יורו במקרה שקבוצה מחו״ל תביע בי עניין. סעיף זה עורר בי מין גיחוך פנימי. המחשבה שקבוצה תרכוש אותי במיליון יורו ותגרום לי לוותר על החוזה החלומי שעליו אני עומד לחתום גרמה לי לחשוב שהסעיף הזה מיותר ולא רלוונטי.

בדרך לבית ההורים אני מתוודע לכך שצלם של ״העיתון של המדינה״ מחכה לי בכניסה למטרת צילום לשער מדור הספורט. על המדרגות בבית הוריי, עטוף בצעיף בית״רי שקיבלתי במתנה מהאוהדים, אוחז בזרוע אחת את ראול כלבי הנאמן ובזרועי השנייה את טייגר החתול הלא פחות נאמן – זה שער המדור, למחרת. כמובן שהכתבה מפרטת גם את פרטי החוזה בצורה מדויקת להפליא. איך הם יודעים, לעזאזל?! אני תוהה. העייפות מכריעה ואחרי ערב לא מאפיין ולא נורמטיבי בעליל בחיי אני נכנס למיטת נעוריי וחולם חלומות אופטימיים על קבוצתי החדשה. אני נרגש.

התארגנות זריזה בבוקר ואני במכונית בדרך לאימון בכורה בירושלים. בכניסה לעיר מתגבשת בתוכי תחושת שייכות מוזרה – הגעתי לבית חדש. הקור עז בסוף ינואר בירושלים. אימון הבוקר נערך בטמפרטורה של אפס מעלות, וברד כבד אשר מבריח את כולנו למקלחות מוקדם מהצפוי. הקור מקפיא אבל היחס חם. מקום מיוחד הוא ״בית וגן״, מגרש האימונים של בית"ר ירושלים. כל שחקן יאמר זאת. במהלך שבוע האימונים הראשון ניגש אליי אפסנאי הקבוצה המפורסם וזורק הצהרה משום מקום: ״אתה תתחתן כאן, בירושלים!״ ״מה קשור?״ אני שואל את עצמי. בליבי אני מגחך. אין סיכוי! אני מחייך אליו בנימוס.

מספר שחקנים זרים חדשים ואני עורכים את הבכורה בטדי מול מ.ס. אשדוד, בכורה מסקרנת, בכורה צולעת. הקבוצה מפסידה 0-1 ואני בהופעה חלשה למדי. הציפיות בשמיים ואני על הקרקע. ההמשך אפילו צולע עוד יותר. שני משחקים חולפים ואני זוכה לקרדיט בהרכב למרות יכולת לא משכנעת. במשחק הרביעי, בטדי, אנחנו מנצחים 1-0 את קבוצת נעוריי. אני סופג שני כרטיסים צהובים ומורחק. אני יורד מכר הדשא באיטיות ומבין: הסתבכתי. ההסתבכות נמשכת באותו השבוע. במהלך אחד האימונים, בעיצומו של תרגול כוח מתפרץ, תוקף אותי כאב חד ופתאומי בעמוד השדרה. סדרת בדיקות מראה תוצאות מטרידות: פגיעה בדיסק בין חוליות הגב התחתון. את שבעת המשחקים הבאים של הקבוצה אראה מהיציע. חוויה לא מוכרת ולא נעימה.

הכאב שהוביל לשינוי תפיסה

הכאבים עזים. כסף. זה השיח סביבי. כמה מרוויח, לא תורם. רק הגיע, כבר נפצע. חתול בשק. הציפיות בשמיים ואני כבר לא על הקרקע אלא עמוק בתוך האדמה. זריקת אפידורל לחלל עמוד השדרה משפרת מעט את המצב ואני מתקרב לחזרה לכשירות. ביום שבת, 22 באפריל 2006 ,זה קורה – אני מחלים ואחרי שמונה שבועות אני חוזר לשחק בטדי. משחק ביתי מול מכבי נתניה. בדקה ה-37 אני כובש שער בכורה במדי קבוצתי החדשה. באותו שבוע, ב-17 באפריל, יום הולדתי, חבר ילדות קרוב איבד את אימו לנגד עיניו בפיגוע רצחני בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. יום ההולדת שלי יקבל מעתה משמעות אחרת. לעולם הוא לא יהיה באמת יום הולדת שמח. אני נוגח לרשת ולא חוגג. מצביע לשמיים ומזיל דמעה, מקדיש את השער לחברי. זו הפעם הראשונה בקריירה שנתקלתי בניגודיות הקיצונית הזו: שמחה מהולה בעצב.

העונה הראשונה, חצי עונה למעשה, מסתיימת במאזן דל: תשעה משחקים, שער אחד, יכולת חלשה למדי אך עם חברה חדשה. עלמה ירושלמית צעירה ויפהפייה העונה לשם ליטל כהן, לימים ליטל אלברמן (מאיר, אתה מכשף אמיתי). עונה חדשה נפתחת. מאמן הולך ומאמן בא. שחקנים חדשים, ישראלים וזרים, מגיעים לבירה ובזה אחר זה נשברים השיאים של שיאני השכר. זה מיטיב עימי מאוד. השיח סביב הכסף עובר בירושה ממני לבחורים החדשים, ואני מתכנס בתוך עצמי ובחלום שלמענו הגעתי לעיר הבירה – להדליק את המנורה הבית״רית.

העונה נפתחת בסערה ושחקני הרכש מתעלים ומספקים את הסחורה. שני ניצחונות צמודים במשחקי הפתיחה על מכבי ועל הפועל תל אביב, והקבוצה בראש הטבלה ובראש הכותרות. בתקופה זו שיתפתי פעולה עם שחקנים מברזיל, מארגנטינה, מצ׳ילה, מפרו, מבלרוס, מצרפת ומספרד, אך קשר חם במיוחד נרקם ביני לבין שחקן בשם דרק בואטנג. דרק הגנאי ואני בני אותו גיל, חולקים את אותו התפקיד בקישור הקבוצה, אך בעלי אופי שונה בצורה קיצונית. האיש מפלצת כדורגל אשר מקבע את מעמדו באופן מיידי כזר הטוב בליגה. אט-אט אני מנתח את תכונותיו, את מעלותיו ואת חסרונותיו, כדי שיחד ניצור את חוליית הקישור הטובה בליגה. הוא בולט הרבה יותר ממני על המגרש, אך לי זה לא מפריע. כשרוצים להגיע לדרק, פונים אליי.

אני מבין שעליי להתחיל לחשוב איך לגרום לחבריי להפוך לשחקנים טובים יותר. הרעיון של ״שחקן קבוצתי אולטימטיבי״ מוצא חן בעיניי וכך אני מנסה להגדיר את עצמי. מתגבשת בי ההבנה שאני לא השחקן הכי טוב בקבוצה ובטח לא הכי מוכשר בליגה. אני מגבש לעצמי תוכנית: הפוך את עצמך לשחקן הקבוצתי הכי טוב במדינה. אני עובד ומשפר את אינטליגנציית המשחק שלי – כן, זה דבר שאפשר לפתח – תכונה שעוזרת לי להבין את הצרכים של חבריי לקבוצה, ומשם להפוך אותם לטובים יותר. הקבוצה מבורכת באנשים מדהימים ובכישרונות יוצאי דופן, אך בכל זאת אנחנו חווים קשיים. רצף של שני משחקים ללא ניצחון כבר גורם שוב לחילופי מאמנים. עם זאת, הקבוצה מתגבשת שבוע אחרי שבוע, ואנחנו הופכים לחבורה הטובה בליגה.

ב-18 באפריל 2007, יום לאחר יום הולדתי ה-24, מתקיים משחק גביע בקריית אליעזר, מול מכבי חיפה. המשחק מגיע לבעיטות הכרעה מ-11 מטרים. אני נכנס לרשימת הבועטים כבועט השני ברשימה. הבעיטה שלי ננעצת במשקוף השער ואנחנו מחמיצים שלוש בעיטות מתוך החמש. אנחנו מודחים. יום הולדת 24 עצוב כפליים אך מנגד אני גאה בעצמי שלקחתי אחריות וניגשתי אל הבעיטה – רגע מכונן בקריירה, מעמדי מתקבע ואני בורג במכונה המשומנת הנקראת בית״ר ירושלים. השיחות על הכסף נשכחות. אני מאושר. בית״ר ירושלים אלופת המדינה לעונת 2006/07. אייל גולן מקליט שיר אליפות. הבעלים בעננים. תמונות של אוהדים רוקדים ביציעים על המסכים. גן סאקר בחגיגות. בתוך ליבי ובחוצות ירושלים המנורה דולקת בלהבות. אני במגמת עלייה.

עונה חדשה בפתח ושוב חילופי מאמנים. המטרה הראשונית – עלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות – מסתיימת בכישלון צורב והדחה מול קופנהאגן הדנית. פיזית אני מרגיש בשיא, והמטרה הבאה היא להשאיר את המנורה דולקת ובמקביל להפוך לשחקן טוב יותר, שאיפות צנועות. אני מתאמן בטירוף. אימונים אישיים עם מאמן כושר צמוד על בסיס יום-יומי. החיבור לעיר ולקבוצה מתחזק וכך גם הקשר עם ליטל. אני מרגיש שאני נוטע שורשים. המעבר לעיר מתבקש ומתרחש. דירה בהולילנד בעלת מרפסת צדדית אשר צופה על אצטדיון טדי. כר הדשא בטדי הופך להיות ההולי-לנד שלי. אכן, אדמת קודש. את טדי רואים מהבית, מטדי רואים את הבית. מה מרגיש לי ביתי יותר? אני לא יודע.

גליץ' נקי הוא חוויה אדירה

העונה עונת שיא. השערים שלי נכבשים, הכדרורים מוצלחים. והתיקולים? מרגיש כאילו חל איסור על היריב לכדרר לידי. אם הוא עושה זאת, הוא שלי. כל גלישה שלי מסתיימת כשהיריב על הרצפה והכדור דבוק לרגל. אני לא רץ, אני מרחף. גליץ׳ נקי הוא חוויה אדירה עבורי, עוד מגיל צעיר. אהבה טהורה. האדרנלין במשחקים עצום. אני מרגיש שאני יכול להשלים שני משחקים ברצף. בינואר, אחרי פגרה קצרה, אנחנו עורכים מחנה אימונים באילת. זכור לי במיוחד אירוע שעל פניו נראה חסר משמעות אך מתגלה אצלי כבעל משמעות עצומה. באחד מערבי הגיבוש הקבוצתיים מתקבלת החלטה לחוות יחד הרפתקת פחד בחדר חושך. על הקבוצה להיכנס בטור, כשרשרת, למסלול מכשולים והפחדות אשר מתרחש בחשכה מוחלטת. אני צועד בראש. אני דורך את כף רגלי הימנית בחדר ההפחדות כאשר הקבוצה כולה מאחוריי. אני מנצל את החושך כדי לדמיין כיצד אני מוביל את הקבוצה בדרך אל התארים והמטרות שהצבנו לעצמנו. המחנה מסתיים והקבוצה ממשיכה לדהור.

באביב הצעות מסוכנים ומקבוצות מעבר לים מתחילות לזרום כמו מים. גרמניה, אנגליה, הולנד, כולן ברשימה, כולן מוכנות להפעיל את סעיף השחרור ולהכפיל את שכרי. אבא הופך להיות סוכן שחקנים במשרה מלאה. ההחלטה בידי, אך כמו תמיד אני מתייעץ. כמובן שאבא בעד המעבר. התקדמות מקצועית וכסף גדול מחכים מעבר לפינה. אני מרוכז ומפוקס בהצלחת הקבוצה הנוכחית שלי, ובשיחה לילית כנה בחדר השינה אני משתף את ליטל ומעלה את השאלה שנראית לי הכי הגיונית בעולם באותם רגעים: למה שאעזוב? אני חי בתוך חלום, אני משחק את הכדורגל הטוב בחיי, עם חברים לקבוצה שככל הנראה יישארו חברים לנצח. האוהדים מריעים ושרים לי "השחקן מספר 1" (אני מספר 19) אז למה דווקא עכשיו?! המחשבה על עזיבה מעציבה אותי. ליטל נחושה וחד-משמעית: הגיע הזמן להגשים את המטרה הבאה.

אני מתקשה לקבל את ההחלטה, אני מדחיק את המחשבה על עזיבה עמוק בפנים ונהנה מרגעי ההצלחה. עם הזמן אני מבין שזה הולך לקרות. הגרמנים מבורוסיה מנשנגלדבך רציניים. מאוד. עדיין קיימות מחלוקות אבל הכיוון חיובי. גם ווסט ברומיץ׳ האנגלית וטוונטה ההולנדית חזק בתמונה ושולחות נציגים לצפות בי ולפגוש אותי. הדרך לאליפות שנייה ברציפות כבר סלולה. הגביע הוא המטרה הבאה. משחקים קשים שאנחנו עוברים בדרך מביאים אותנו למפגש בגמר מול הפועל תל אביב הלוחמנית.

לבעוט או לא לבעוט

19 שנים הגביע לא עלה לירושלים וכולם בטירוף לקראת משחק הגמר. לי זה מרגיש כמו מסיבת סיום. כל המשפחה ביציע. שלט ענק נתלה על ידי קרוב משפחתי, הקרוב אליי במיוחד, ועליו הכיתוב: ״תרביץ, אחי!״ הלחץ גדול. כולם בלחץ. המשימה היא דאבל, ואנחנו רחוקים משחק אחד מהשלמתה. גם אני לחוץ. אני לא רוצה לעזוב בהרגשה רעה. אם כבר לעזוב (אני בהחלט לא משוכנע שזה הדבר הנכון) אז לעזוב עם גביע. המשחק עצבני. אין שערים ואין מצבים לשערים גם אחרי 120 דקות. בעיטות הכרעה מ-11 מטרים (וידוי: אני שונא את הרגע הזה. שונא בעיטות הכרעה). זמן לבחור את הבועטים. כולנו מתלבטים. כולנו לחוצים. זכורות לי תמונות של שחקנים מקיאים.

אני מתחבט עם עצמי: לבעוט או לא לבעוט? אנחנו עורכים דיון סופי ולא מגיעים להחלטה חד-משמעית מי יבעט. חייבים להגיש את הרשימה. ״תרשום אותי ראשון,״ בקול רועד אני לוחש למנהל הקבוצה. ״בטוח?״ הוא שואל. ״כן, בטוח,״ אני עונה. בטוח זה הדבר האחרון שהרגשתי באותו רגע. דממה באצטדיון. 40 אלף איש ברמת גן בוהים בי צועד באיטיות אל עבר נקודת הפנדל כדי לבעוט את הבעיטה הראשונה בהתמודדות. ״מי שלא בועט לא מחמיץ,״ אמר לי אבא פעם. אני מרגיש את הקבוצה עומדת מאחוריי בדרך אל הנקודה, ממש כאילו כולנו אוחזים ידיים בשרשרת, בדיוק כמו באותה הרפתקה לילית באילת. אולי משם הגיעו האומץ וההשראה? אולי בעצם זה היה מין איתות או אימון לקראת מה שהולך לקרות.

בלב אני בוחר פינה ונמנע מקשר עין עם השוער שמולי. אני אומר לעצמי בלב: אם אלוהים אוהב אותי, זה בפנים. רק תפגע במסגרת ותקווה שהשוער יבחר את הפינה הנגדית. אני מכה בכדור שמאלה. שוער נבחרת ניגריה מזנק ימינה. אלוהים אוהב אותי! נשבע שהרגשתי שאלוהים אוהב אותי. הדו-קרב משחק לרעתנו. אנחנו מחמיצים בעיטה אחת – דרק – והבעיטות של הפועל כולן בפנים! בעיטה אחרונה של הפועל. אם הכדור בפנים, הלך הגביע ואיתו החלום. בחוץ! שוויון. הכדור עובר אלינו. מבקיעים. שוב בעיטה של הפועל. שוב בחוץ! נגמר. ניצחנו.

טירוף מוחלט שמימיי לא הרגשתי. אחרי 19 שנים, כמו המספר שעל חולצתי, הגביע לירושלים. אני עומד להתעלף. בוכה. שוב בוכה. ממשיך לבכות. תמונה בלתי נשכחת שלי ושל דרק מתחבקים ובוכים חרוטה בראשי לנצח נצחים. אני לא מסוגל לשמוח. המעבר לגרמניה סגור ואני מתקשה לחגוג. לא מסוגל. המנורה הבית״רית עולה בלהבות בכל רחבי הארץ, אבל אצלי בלב המנורה כבתה. אני ובית״ר – זה נגמר. סביבי טירוף בלתי מוסבר. חגיגות אדירות. האוטובוס של הקבוצה עושה את הדרך לירושלים ונעצר בכל פעם מחדש על ידי קבוצות אוהדים. כביש תל אביב-ירושלים נסגר לתנועה כדי שנוכל להמשיך בנסיעה. נסיעה של שעה אורכת כמעט שלוש שעות. הניגודיות הקיצונית שוב מכה בי. לצד שמחה אדירה קיים עצב גדול. אני ריק. גמור. עובר. מנשנגלדבך. הכול שוב מהתחלה. ״באמצע הלילה עולה על מטוס שייקח אותך, מחלקה ראשונה לגרמניה יש יין ואוכל וסרט בווידאו עוד שעה-שעתיים, ואת חוזרת הביתה״. מילות השיר של עברי לידר, האהוב על ליטל, יקבל בקרוב משמעות אחרת. הפזמון יהפוך למציאות.